"זה אחד הרגעים המרגשים ביותר בקריירה שלי, לא רק בגלל שזו מדליית הזהב הראשונה שלי בגראנד סלאם, אלא כי שגיא ואני השגנו את מדליות הזהב הראשונות אי פעם של ישראלים על אדמה ערבית", הוא מספר בהתרגשות. "כשקיבלתי את המדליה וההמנון התנגן, זו הייתה התרגשות עצומה עד כדי כך שעוד לא הבנתי כמה גדול הרגע הזה.
הוא ממשיך ומספר: "רק כשחזרתי לארץ, והתחיל ההד התקשורתי סביב ההישג, הבנתי את המשמעות. חודשיים אחרי זה, בזמן הפגרה שלי, טסתי לארצות הברית כדי להעביר הרצאות בקמפוסים, והבנתי כמה הרגע הזה נגע בכל העולם היהודי. זה גרם לי להבין שאני לא רק מייצג את עצמי ואת הספורט שלי, אלא אני בעצם שגריר של המדינה".
המדליות במגירת הגרביים
באולימפיאדת טוקיו, שהתקיימה בצל הקורונה, פלצ'יק מתאר חוויה קודרת: "טוקיו הייתה אולימפיאדה מאכזבת, עצובה. הכל היה על הפנים. לא היה קהל, אווירה כבדה. בתחרות האישית נכשלתי כישלון נחרץ. אבל פחות מ-48 שעות אחרי כן, בתחרות הקבוצתית, ניצחתי בכל הקרבות שלי והרגשתי שאני בלתי מנוצח. זה היה יום מאוד מיוחד, כי זכינו במדליה הקבוצתית הראשונה אי פעם לישראל. אומנם זו לא הייתה המטרה שלשמה נסעתי, כי כל ספורטאי תחרותי רוצה קודם כל מדליה אישית, אבל זה היה רגע של עם ישראל, רגע מדהים, וזו הייתה המדליה האולימפית הראשונה שלי".
את המטרה האישית השיג, כאמור, באולימפיאדת פריז, שהתקיימה פחות משנה אחרי שבעה באוקטובר. "להתכונן בזמן מלחמה זה דבר שלא ניתן להתנתק ממנו", הוא מספר. "אתה אמור להיות מנותק מנטלית, לשים הכל בצד, אבל אתה לא יכול. קיבלתי איומים מטורפים על החיים שלי: באינסטגרם, בפייסבוק, בטיקטוק, בטוויטר, בוואטסאפ, במיילים - מכל כיוון. איומים מפורשים: 'נמצא אותך ונהרוג אותך', 'אל תבוא לפריז כי נרצח אותך', 'נעשה לכם מינכן'. וכשנעשיתי נושא הדגל באולימפיאדה הזו, עוד אחד מרגעי השיא שלי, הגעתי כספורטאי הכי מאוים במשלחת".
"למרות זאת, החלטתי לעשות את הבלתי אפשרי. ההישג באולימפיאדה הזו היה גדול מכל מדליה. זה היה רגע של שליחות לאומית. כשרוב העולם שונא אותנו ואתה עומד על הפודיום, זה רגע שלא נשכח. וכמובן, מה שכולם ראו בטלוויזיה, את החיבוק של אורן ושלי, ואת הבכי שלנו. אני מודה על הזכות להקדיש את המדליה הזו לזכרו של עומר סמדג'ה, השם ייקום דמו", מספר פלצ'יק.
ההחלטה על הפרישה התקבלה על ידי פלצ'יק בלב שלם. "אני עדיין באופוריה מזה שפרשתי", הוא אומר. "לכל מקום שאני הולך אליו אנשים מברכים אותי ושואלים אם זה בסדר לומר לי 'מזל טוב'. זה מצחיק אותי כי אף אחד לא יודע איך להתנהג בסיטואציה שבה מישהו פורש. אני מדגיש שצריך לחגוג. ההחלטה הזו היא תהליך שהתבשל בחודשים האחרונים. ידעתי מה אני רוצה מעצמי, והייתי צריך כמה חודשים להסתיר את זה מאנשים כי לא רציתי שדברים ידלפו החוצה לפני שאכריז עליהם בעצמי. אז נאלצתי לספר שקר לבן, שאני מתכונן לאולימפיאדה הבאה בלוס אנג'לס. עכשיו זו ההזדמנות להתנצל על ששיקרתי".
המשפחה שמחזיקה
פלצ'יק נולד באוקראינה, ואביו הביולוגי נפטר כשהיה בן שלושה חודשים. חצי שנה לאחר מכן עלו פיטר התינוק ואמו לריסה לארץ והתגוררו בראשון לציון. לאחר כשנה עלו גם סבו וסבתו מצד אמו, והוא גדל בביתם עד גיל 7, כשאמו גרה בארצות הברית למטרות עבודה. בהמלצת הרופא, בשל בעיות בריאות שונות שהתגלו אצלו, שלח אותו סבו להתאמן בג'ודו כשהיה בן 4. "אני חושב שגיליתי את התשוקה לג'ודו בגיל בית ספר יסודי", פלצ'יק משחזר. "אני זוכר שהייתי מוכן לוותר על כל דבר כדי להצליח בג'ודו. וזה אומר להגיע מוקדם יותר לאימונים ולהמשיך להתאמן אחרי השיעור, וגם לעשות פחות שיעורי בית ולהיות פחות טוב בלימודים כדי להצליח יותר בג'ודו".
פלצ'יק בנה בהדרגה מסע ארוך שמשלב כישרון, משמעת והתמדה. את הקריירה המקצועית פיתח תחילה תחת המאמן פבל מוסין, ובגיל 18 עבר לעבוד עם סמדג'ה. בצבא שירת בבסיס חיל האוויר בצריפין כספורטאי מצטיין, דבר שאפשר לו להמשיך להתחרות ברמות הגבוהות. "להיות ספורטאי זה אחד הדברים הכי קשים שיש", הוא אומר. "הראש כל הזמן עסוק באיך אתה משתדרג, איך אתה מתפתח, איך אתה ממשיך לעלות שלבים בקריירה - עוד מדליה, עוד מחנה אימונים, עוד תחרות. ההקרבה היא לא רק אישית. זו הקרבה משפחתית".
בספטמבר 2024, לאחר זכייתו במדליית הארד באולימפיאדת פריז, פלצ'יק הכריז על הקמת "קרן פלצ'יק" שנועדה לתמוך כלכלית בספורטאים צעירים במסע האולימפי שלהם. הקרן מספקת מעטפת כלכלית שמאפשרת לספורטאים להתמקד באימונים ובהתפתחות האישית והמקצועית, ופועלת כך ש-100% מהתרומות עוברים ישירות לספורטאים, כשכל בעלי התפקידים בקרן פועלים בהתנדבות. פלצ'יק התחייב להקצות 3% מהכנסותיו העסקיות לקרן, ולהוביל את גיוס המשאבים בישראל ומחוץ לה.
"אנחנו נמצאים היום בנקודה קריטית עבור ספורטאים צעירים", הוא מסביר. "יש מלגות אולימפיות, נכון, אבל מה קורה לספורטאים שעדיין לא בסגל האולימפי, והם מיועדים לשם? האם ספורטאי צריך לחשוב על הפן הכלכלי? אני לא חושב. מרגע שספורטאי נכנס לנבחרת ישראל הוא צריך להיות מתוגמל. גם אני, בתחילת הדרך, יכולתי להידרדר למקומות אחרים ולוותר על הספורט כדי למצוא פרנסה, אלמלא התמיכה שקיבלתי מהמשפחה שלי".
הוא ממשיך: "לא לכל ספורטאי יש המזל הזה. לכן הקרן שלנו תהיה שם, גם ברגעי פציעות, גם כשאיגוד פתאום מחליט לא לשלוח ספורטאי כי הוא פחות מאמין בו ומבקש ממנו לשלם מכיסו. זו לא חוכמה לבוא לספורטאי שכבר נמצא רגע לפני האולימפיאדה ולתמוך בו. החוכמה היא להגיע הרבה לפני. אני מעריך את נותני החסות שלי לאורך השנים, ובמיוחד את אלה שסייעו לי בתחילת הדרך, ועכשיו אני רוצה להיות זה שעוזר לאחרים בתחילת הדרך".
התרעות פיקוד העורף