“השתתפתי באינספור פעולות, טיפלתי בכל כך הרבה פצועים, והכל עבר מעליי. הייתי חודשים תחת אש, ולא קרה לי כלום. עד שנפצעתי, מטר מהבית, בקסבה של שכם. והפציעה הקשה הזאת גרמה לי לא פעם לרצות למות".
זה קרה לפני כשבעה חודשים. ברק (40), המתגורר עם משפחתו באחד היישובים בשומרון, הגיע עם צוות בן עשרה לוחמים לקסבה של שכם, לפעילות מעצרים. הלוחמים זיהו צליל ירייה בודדת מאקדח.
“הרגשתי כאילו מישהו חבט לי בפרצוף באלת בייסבול", משחזר ברק, “ואז עפתי אחורה. הייתי בטוח שעפו לי הפנים. לקח לי חמש שניות להבין מה קורה, רק לא ידעתי אם זה אבן, זיקוק או כדור. הייתי החובש היחיד בצוות, אז בזמן שהחבר’ה מנהלים אש, מיששתי את הפנים שלי, ממש עשיתי סריקה. הבנתי שהאף במקום, וגם השיניים והעיניים, ואז קלטתי שיש לי חור משמאל לאף. בהתחלה דחפתי לתוכו את האצבע בתקווה לעצור את הדימום, ואחר כך שלפתי מהווסט תחבושות".
“הם ניסו להשכיב אותי והתנגדתי, כי הרגשתי שאני נחנק מהדם בפה בשכיבה, אבל לא יכולתי לדבר. העבירו אותי למקום קצת יותר מוגן, ובמשך שבע דקות, עד שהגיע רכב החילוץ, דיממתי את החיים. כחובש, הערכתי את כמות הדם שאיבדתי והבנתי שאני עוד שנייה מאבד את החיים, אז כשהרכב הגיע רצתי אליו, אבל לא הצלחתי לעלות בעצמי. אני זוכר שמישהו פרק לי את הנשק, שהיה טעון, כמובן, ואת הרופא מסתכל עליי ואני אומר לו ‘אני בסדר, אני נושם, אבל אני לא מצליח לעצור את הדימום’".
בדיעבד התברר שקליע אקדח בקוטר 9 מ"מ חדר לפניו של ברק ונתקע בלסתו. בחסות הסמים שקיבל בזמן החילוץ, “עליתי לעולם שכולו טוב", הוא מספר בחיוך מריר, “והתעוררתי ביחידת הטיפול הנמרץ בבית החולים בילינסון".
להיות בעשייה
מאז הפציעה עבר ברק כבר שלושה ניתוחים – תחילה לשחזור מחיצות האף ולסתימת החור בפניו, ולאחר מכן להוצאת הקליע. הכדור הזה, הוא יודע היטב, אמור היה להרוג אותו: “זו פגיעה במשולש ההרג בפנים, למדנו על זה בהכשרות".
ברק אינו מרגיש את צד ימין בפניו, והוא איבד את חוש הטעם ואת חוש הריח בשל הפגיעה העצבית. הוא גם מתמודד עם קשיים בשליפה מהזיכרון ובכל הקשור לקשב ולריכוז, עם הפרעות שינה ועם תסמינים נפשיים נוספים, שהוא מבקש לא לפרט.
חצי שנה היה ברק באשפוז מלא, ובשבועות האחרונים הוא נמצא באשפוז יום במחלקת השיקום במרכז הרפואי בילינסון, ובינתיים חזר לשמחתו לנהוג. “אני מגיע לפה פעמיים בשבוע", הוא מספר, “כדי לקבל טיפולים בחשמל בתקווה להחזיר את חושי הטעם והריח, וגם ריפוי בעיסוק לטובת הבעיה הקוגניטיבית שנוצרה. חוץ מזה אני מקבל טיפולים פסיכולוגיים ומנסה להיות בעשייה כל הזמן – טיפולים אלטרנטיביים בעזרת עמותת ‘אחים לחיים’, חדר כושר, בריכה ובריכות קרח. אני לא נח לשנייה כדי לא לשבת ולבהות".
ברק משתדל להיות שם עבור רעייתו (“הלביאה. ידעתי שהיא חזקה, אבל גיליתי בה עוצמות שלא הכרתי") וילדיו – לא תמיד בהצלחה. “אני איתם הרבה, אבל לוקח ברייקים. הולך מהם לעשר דקות כדי להנמיך את הדופק. יותר מדי רעש קשה לי, וגם חוסר התחושה בחצי פנים, שיכול לחרפן", הוא מסביר.
במהלך חמישה ימים “שהרגישו כמו נצח", ברק ניזון באמצעות קש מגלידה וממרקים בלבד, והחזיק מעמד בעזרת מסיכות קרח והרבה משככי כאבים. אחריהם הוחזר לבית החולים. “היום אני במקום אחר", הוא משתף.
“מצאתי הרבה דברים טובים, אבל כל החיים הייתי בצד האחר, שעושה, שעוזר – ומוזר להיות בצד השני. אני רגיל לעשות סקי, לצלול, לצנוח, לרכוב על אופנועים ועל ג’יפים, ופתאום כלום. אז יש מקומות שבהם זה כואב, למשל, כשאני חושב על הדברים שאני עדיין לא יכול לעשות, כמו לחזור לחבר’ה שלי ולהילחם. אבל זה מתגמד – אני הולך על שתי הרגליים, ויום אחד עוד אוכל לאכול סטייק, אני מקווה. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע".
"לחזור לעצמי"
גם רב"ט ש’ (19) מחיל ההנדסה הקרבית מתרגל אופטימיות. החיוך המאפיין אותו, כך הוא מספר, נעלם רק כשהוא נזכר בנסיבות פציעתו ומשחזר אותן. הוא נפצע בספטמבר האחרון בעזה, שבועיים וחצי לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה. כדורי הצלף שפגע בו חדרו לאגן הירכיים ולכף היד, ו־ש’, בתושייה מדהימה, סייע לנהג הרכב שבו הוסע לתפעל אותו כדי להגיע לנקודת הפינוי.
על אף הכאבים, ש’ סירב לקבל סמי הרגעה. “רציתי להיות זה שמודיע להורים שנפצעתי כדי למנוע מהם פאניקה מיותרת, ובשביל זה צריך להיות מפוקס, לא בסוטול", הוא מסביר. “הייתי בצ’יל. אני כזה, לוקח סיטואציות בקור רוח. בשנייה ששמעתי ירייה, נפלתי, ואז נעמדתי. הבנתי שככה אני חשוף, אז זחלתי למטה, לתוך הרכב כי היה לי ברור שאם לא, המחבלים יעשו עליי וידוא הריגה".
"זה לא בא בחשבון, יש לי עוד דברים יפים לראות. זה כאב מאוד, אכלתי שיבוש, אבל אמרתי לעצמי ‘וואלה, אני חי’. כשהתחילו לטפל בי קלטתי בקבוק מים מונח לידי, אז לחצתי עליו ופמפמתי אותו כל הדרך, כדי להמחיש לעצמי שאני חי ולא להיכנס לסטרס. הייתי פצוע טוב, לא צעקתי".
ברגעים הראשונים, הוא מעיד, חשש שעמוד השדרה שלו התרסק, שהוא לא יוכל ללכת עוד לעולם, שיהיה צמח. “ואז אמרתי לעצמי, ‘נעמדת אחרי הפציעה, וזחלת, אז לא סביר שעמוד השדרה נפגע, תהיה אופטימי’". ש’ פונה במסוק למרכז הרפואי בילינסון ועבר ניתוח ארוך להוצאת הקליע מכף ידו ולהרכבתה מחדש. הקליע שחדר לאגנו, הוא מסביר, “נכנס ויצא, עשה שבר, אבל לא פגע בעצבים".
כמו לוחמים רבים אחרים במלחמה הזאת, ש’ התגייס אחרי השבעה באוקטובר 2023. בבוקר הנורא ההוא, כשסרטוני האימה החלו להציף את הרשתות החברתיות, הוא לא ידע את נפשו. “חשתי חוסר אונים נורא", הוא מעיד. “הייתי ילד בן 17, וזה היה מטורף. כיוון שעבדתי אז כשליח, הרצתי הודעות והצעתי לאסוף אוכל לחיילים ולמפונים עם הקטנוע שלי. תוך יום כבר הייתי צריך את הטנדר של אבא שלי כדי לאסוף ולהביא לשטחי הכינוס את כל מה שאנשים תרמו".
בינתיים הוא מאושפז במחלקת השיקום, נע בין טיפולים שונים ומתמודד, בין השאר, עם לילות נטולי שינה. את הרגעים שבין הפיזיותרפיה, לריפוי בעיסוק, לפסיכותרפיה, הוא מנצל ללימודים ולהשלמת החסר ברשת. “בעזה אין WI-FI", הוא אומר בחיוך. “אני מאמין שאני אחזור לעצמי, לתחביבים שלי, לגלוש ולרוץ. בא לי פשוט לשים שירים ולרוץ, להיות חופשי, לא לחשוב על כל צעד שאני עושה. זאת עבודה, ואני עובד בה עכשיו".
לא לאבד זמן יקר
“הפציעות שראינו אצל החיילים הן פציעות משולבות, שכוללות פגיעה בכמה מערכות, בכמה איברים. מדובר בפגיעות רסיסים, הדף, ירי, והן מורכבות", ד"ר בכר מפרט. “המטרה שלנו היא לעבוד בו זמנית על כל מה שניתן בפן האקוטי ובפן התפקודי, לא לאבד זמן יקר בשיקום התפקוד. בזכות הגישה הזאת אנחנו מתחילים מוקדם לעבוד על יכולות התפקוד ועל העצמאות של הפצועים, מה שמוביל לכך שהאשפוז עצמו קצר יותר, ונמשך בממוצע 45 ימים".
"חשוב לנו לעזור להם ביצירת רצף טיפולי, כי המעבר מהמעטפת כאן, שמספקת הכל, לטיפול בקהילה או בצבא, הוא בדרך כלל לא פשוט, גם בהיבט הנפשי. זו גם הסיבה לכך שפתחנו את מחלקת אשפוז היום בשיקום. כרגע מטופלים בה 15 פצועים".
המענה במחלקת השיקום במרכז הרפואי בילינסון נרחב ומגוון, וכולל שיקום בידי רופאים מומחים, סיעוד, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, פסיכולוגיה, ייעוץ תזונתי, קלינאות תקשורת ועבודה סוציאלית. “אני, כרופא שיקומי, רואה את התמונה המלאה, ויודע איך לנצל את מה שהסקטורים השונים נותנים כדי להשיג מטרה אחת: איכות חיים למטופל", אומר ד"ר בכר.
"אצל כל מטופל ההגדרה לאיכות חיים יכולה להיות אחרת, אבל כולם מתמודדים עם הצורך לחשב מסלול מחדש, כי חייהם הוסטו ממסלולם. אחד הדברים המרגשים כאן זה לראות אותם יוצאים לדרך חדשה אופטימיים".
התרעות פיקוד העורף