ואנשי "שובו" הם לא היחידים שפועלים בצפון. שנה לאחר תחילת הפסקת האש בצפון, כשסימני ההרס עדיין ניכרים במקומות רבים, וגם הדריכות הביטחונית מורגשת על רקע ההתחממות בגזרה, בולטות ביישובי האזור יוזמות מעודדות ומעוררות השראה של מעורבות אישית וערבות הדדית. השיקום הפיזי והמנטלי של קהילה שאינה מוכנה לוותר זוכה לסיוע, לרוח גבית, ממיזמי תמיכה שונים.
בונים את האמון
"המיזם נולד מתוך שיברון לב עמוק", סיפר וינטראוב, שעבר למנרה מהיישוב ציפורי שבגליל התחתון. "ברגע שנועם, חברי הטוב מהצוות ביחידת אגוז, נפל עם עוד חמישה לוחמים, אני וחבריי הרגשנו שהאדמה נשמטת לנו מתחת לרגליים. לאחר שאביו של נועם לקח אותנו למסע תמיכה רגשי בתאילנד, בדצמבר 2024, תפסתי את הראש ושאלתי את עצמי: איך זה הגיוני שאני מנציח את נועם בתאילנד, בזמן שהצפון שהוא נלחם עליו עומד ריק? מנרה היה אז קיבוץ נטוש. זה היה כמה חודשים אחרי הפסקת האש, ושום דבר לא זז שם".
וינטראוב חזר לארץ והחל לפעול, וחבריו לצוות הצטרפו אליו. "כל אחד מאיתנו הגיע ממקום אחר", הוא סיפר. "אחד מתל אביב, אני מציפורי, אחד ממדרשת בן-גוריון בדרום, ולכולנו היה ברור שיש פה שליחות".
הם החלו לחפש יעד לפעילותם והגיעו לקיבוץ מנרה בגליל העליון. "במנרה ראינו מצוקה אמיתית. אנשים פחדו לחזור לבתים", הוא תיאר. "הבנו שהדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להקנות ביטחון, והדבר השני הוא לחזק את הקהילה. בלי זה יישובי גבול לא עומדים".
הם ארגנו קבוצת חברים והחלו במלאכה. "ב-1 במאי, יום העצמאות ה-77, עברנו לגור בקיבוץ", וינטראוב שחזר. "עשרה לוחמים ולוחמות שומרים בלילה, ובבוקר קמים לשפץ מה שצריך. בשכונה הדרומית, שנפגעה הכי קשה, הוצאנו רהיטים, פינינו הריסות, שיקמנו מרחבים".
העשייה קיבלה מהר מאוד ממד קהילתי: "במקביל פתחנו את הפאב בקיבוץ כדי להכניס צעירים. ארגנו פעילויות לילדים, לנוער, ישבנו עם המבוגרים שלא יישארו לבד. היו חודשים שבהם לא קיבלנו משכורת. עשינו את זה בהתנדבות מלאה כי פשוט הבנו את החשיבות. אחרי זה הגענו להסדר כלכלי".
המיזם זכה בינתיים בפרס "קהילת UP", תחרות ארצית ליזמות חברתית, ובמענק של 40 אלף שקלים. "מנרה מתחיל להתעורר", וינטראוב בישר. "כשאנחנו באנו, היינו עשרה אנשים בקיבוץ ועוד כיתת כוננות, והיום יש כמעט מאה תושבים. האנשים חוזרים. אני מרגיש שמה שאנחנו עושים זה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות. בהתחלה חשבנו שאנחנו מחבקים את הקיבוץ, אבל אז גילינו שהקהילה מחבקת אותנו. זה דור הניצחון. דור שלא מנצח רק בקרב, אלא גם בונה יישובים, משקם וחוזר להרים את מה שהחברים שלנו נלחמו ונפלו למענו".
מתנדבות האגודה עוברות לגור ביישובי הצפון לתקופה ממושכת. ישראלי תיארה מערך הפועל כמעט סביב השעון: "מי שעובדת בחקלאות נמצאת בבוקר בשדות, ואחר הצהריים בפעילות עם הקהילה. מי שעובדת בחינוך נמצאת בבוקר בבתי הספר, בגנים לחינוך מיוחד, במועדוניות של קשישים – וגם הן חוזרות אחר הצהריים לפעילות קהילתית".
היא הדגישה שהמטרה איננה רק "להפעיל" את האזור, אלא להחזיר את קצב החיים לקהילה: "אנחנו לא מחליפות את התושבים. אנחנו נותנות להם כוח לפעול. הבנות עוזרות לנוער המקומי למצוא את המנהיגות שלו מחדש, במיוחד אחרי שנתיים שהיו פשוט הישרדות".
בגרעינים פועלות בנות שירות מחו"ל ומתנדבות נוספות שמקבלות ליווי אישי מהאגודה, כולל רכזת הצמודה אליהן לאורך כל השנה. "הן לא לבד. יש להן גב מלא, וזה מאפשר להן לתת הרבה יותר לקהילה", הסבירה ישראלי.
האתגר הגדול, לדבריה, הוא בניית האמון של התושבים: "הקהילות האלה עברו טלטלה קשה. אחרי שנתיים של פינוי אתה חוזר לבית שלך והוא לא באמת אותו בית. אנחנו פועלות לרכישת האמון של התושבים, להוציא אותם לפעילות, להראות להם שהדברים יכולים לזוז קדימה. מסגרות חינוך רבות עדיין לא חזרו לתפקוד מלא. יש גנים ובתי ספר שעדיין לא פועלים במבנים שלהם, ולא עם כל הצוותים. זה תהליך, וזה לוקח זמן".
עם זאת, ישראלי כבר מזהה שינוי בשטח: "האווירה חיובית. מקבלים את הבנות שלנו באהבה, שמחים שהן שם, ורואים פרויקטים שכבר קמים. ברור שהפחד מעוד מערכה נמצא באוויר. אי אפשר להתעלם מזה. אבל זה לא בשליטתנו. מה שכן בשליטתנו זה להמשיך לעשות טוב, להחזיר לקהילה את הכוחות שלה".
יש פה חיים
האתגר בתחום החינוך מיוחד במינו. "ילדים שחוזרים אחרי שנתיים של פינוי מגיעים עם מורכבויות", הסביר גוזלן. "אנחנו שם כדי לתת להם גב, להיות שותפים שלהם לדרך ולשיקום הפנימי והחיצוני. יש לנו מסעות בתוך העיר שלוש פעמים בשבוע. אנחנו מסתובבים כמכינה קדם-צבאית כדי להראות שיש פה חיים, שיש חזרה לשגרה, כשהמטרה היא להחזיר לצפון את הקהילתיות והחוסן שאבדו".
הוא העיר כי עתיד המכינות נמצא בסכנה בשל חוסר יציבות תקציבית: "אנחנו במאבק. התקציב למכינות אופק משתנה משנה לשנה, ואם הוא ייחתך, הראשונים שייפגעו הם המכיניסטים. הדבר ישפיע ישירות גם על המשך השיקום בצפון. אם לא נוכל להביא לפה כמות גדולה של בני נוער, לא נוכל להרחיב פרויקטים של שיקום".
בתחילה התמקדו חניכי המכינה בשיקום פיזי: ניקוי גינות, עזרה לתושבים בניקוי בתים ובסידור מרחבים ציבוריים. בהמשך הוסט המוקד לשיקום חברתי. "העיר סימנה צורך ברור – חיזוק החינוך הבלתי פורמלי", סיפר סופר. "החניכים פועלים כיום ברובעים השונים, מלווים ילדים ובני נוער, מקימים קבוצות פעילות קבועות ויוזמים חוגים ספונטניים. למשל, חניך אחד זיהה כמה ילדים שאוהבים כדורסל, אז נפתח חוג כדורסל. זה מתחיל במשחק ונגמר בזה שיש להם אח בוגר, מישהו לדבר איתו".
במקביל מפעילה המכינה בשיתוף העירייה תוכנית הכנה למכינות ולשנת שירות, במטרה להגדיל את מספר בני הנוער מקריית שמונה שימשיכו למסלולים אלה.
בעיני סופר, הפעילות כולה היא בבחינת שותפות. "אנחנו לא מתנדבים, אנחנו מעורבים", הוא מסביר. "באנו להיות חלק. אין כאן הצלה של אף אחד, יש ערבות הדדית. באנו לעזור גם כדי ללמוד את האופי היפה והמעמיק של קריית שמונה. אנחנו פה לשנים קדימה. נעבור למבנה קבע בעיר. זו הצהרת כוונות – להיות חלק מהשיקום ומהעתיד של העיר".
התרעות פיקוד העורף