"יחסיי עם אבא של אסף היו תקינים גם לפני האסון, ובאותם ימים הוא הגיע אליי הביתה בכל יום. אני לא יצאתי מהבית באותם ימים, משהו שיתק אותי. הבית היה מלא אנשים, אבל לא הייתי במצב של לתקשר, ישבתי וחיכיתי שהרגעים יעברו. ההודעה הגיעה בסופו של דבר באחד הימים ב־10 וחצי בלילה, כשבנוהל המקובל עם הורים גרושים – מודיעים לשני בני הזוג בו זמנית, כדי שאחד לא ידע לפני השני.
"ואז את צריכה לעבור מההודעה הכי נוראית בחייך למוד של הפקת אירוע – צריך לארגן לוויה. עמית היה איתי כשאיש חברה קדישא הגיע, שלח לי רעיונות לכיתובים על המצבה וגם היה זה שמצא את הבחור של המצבות. הוא פשוט היה נוכח בשלב הארגון ואחר כך בימי השבעה, כמובן".
התמודדות שונה
אנחנו פוגשים את אדברג בריטריט מיוחד שיזם ארגון “משפחה אחת" לאמהות שכולות גרושות. במשך יומיים, כ־40 נשים השתתפו בסדנאות תנועה וריקוד, מיינדפולנס על חוף הים ועוד, בבית מלון בנתניה. בעיקר, הן התנחמו ב־יחד עם מי שנמצאות בסיטואציה דומה לשלהן.
ואדברג, אף שהיא מעידה על עצמה כמי שאינה זקוקה למשענת, ודאי לא זוגית, מוצאת נחמה בחיבור לנשים שמצבן דומה לשלה. “יש משהו נכון בחיבור שנעשה כאן", היא אומרת. “אני אדם שמתחבר לאנשים, אבל ריטריטים לזוגות הורים שאיבדו את הילד לא רלוונטיים לי, כי זאת התמודדות שונה".
“הם בטח לא הספיקו בכלל לאכול הכל. ישבנו יחד, הוא עשה סיבוב באוטו החדש שלי ונראה לי שמח, מואר, צוהל ממש. אני זוכרת שהסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי איך הילד עם הפרעות הקשב והקשיים החברתיים, שטיפחתי כל כך, נהיה גבר שמח עם המון חברים סביבו. חיבקתי אותו ואמרתי לו כמה אני גאה בו. זה שימח אותו, הוא חיכה לזה.
"באותה שבת שכחתי לכבות את הטלפון, למרות שאני שומרת שבת, וראיתי שיחה מהמפקד של נועם. חזרתי אליו, וזה היה נועם עצמו, שאמר לי ‘את לא יודעת איזה בלגן פה’. ביקשתי שישמור על עצמו, שלא יהיה גיבור. אבל נועם היה גיבור, הוא רץ לנשקייה, הביא מאג ובמשך 20 דקות ניהל עם חבריו לחימה שהצליחה לעצור את הנגלה הראשונה של המחבלים שחדרו למוצב. הם הצילו הרבה חיים, לחמו עד שנגמרה להם התחמושת, ונועם נפל".
שלושה ימים עברו עד שקיבלה את ההודעה על נפילתו. “ניסיתי כל הזמן להתקשר אליו, והרגעתי את עצמי במחשבה שהוא בלי סוללה. ברחתי, לא רציתי להאמין שקרה לו משהו. אבא שלו סמך על האינטואיציות שלי, כי לרוב הן עובדות, אבל הפעם לא הייתי מחוברת", היא אומרת.
הם גרושים כבר שבע שנים, ועד האסון היו בנתק: “מאז האסון אנחנו מדברים, ועושים יחד שבתות וחגים, בשביל הילדים. גם בשבעה ישבנו יחד, אבל הייתי מנותקת, לא עניין אותי מה קורה מימיני ומשמאלי. מאז, אנחנו שמים את האגו בצד וגם את פעולות ההנצחה עושים יחד – מוציאים סידורים, סטיקרים, נרות נשמה לעילוי נשמתו של נועם. זה מה שנשאר לנו, להנציח אותו. כשאנחנו יושבים יחד, בשבתות ובחגים, אנחנו מדברים הרבה על נועם. הילדים תמיד רצו שנעשה את הדברים האלה יחד. עכשיו, מכורח הנסיבות, זה קורה. אנחנו בפאזה אחרת".
בחברות, בשותפות
“דיברנו ביום שני ולא הבנתי למה הוא נשמע לי אפתי", מספרת שניר. "הנחתי שזה בגלל המראות הקשים שראה שם. למחרת הוא ניסה לרמוז לי, ודיבר על ‘סיטואציה של שבעה’, אבל ביקשתי שיעצור, שישמור לעצמו את המחשבות האלה עד שאיתן יחזור אלינו בריא ושלם. לפני הלוויה הכרחתי את אחד החוקרים להראות לי את התמונה של איתן בשק המתים. הייתי חייבת את הקלוז’ר הזה. אני זוכרת ששמעתי בלוויה את אריאל מבקש מהם שייזהרו על הראש שלו, ואותי חושבת לעצמי, ‘אבל הוא מת, מה זה משנה’. לא הבנתי אז כמה בני מזל אנחנו, שקיבלנו אותו שלם".
הם בחרו יחד את הכיתוב ואת הציור על מצבתו של בנם. שבעה ישבו בנפרד, היא מספרת, אבל מאז השתפר הקשר ביניהם: “אם עד האסון היחסים היו גרועים, במובן מסוים האסון קירב בינינו, ואנחנו בחברות, בשותפות. כשהייתה לי בדיקה חשובה לפני כמה שבועות, אריאל הוא זה שליווה אותי. הוא היה אמפתי מאוד כשהקראתי מעל הקבר באזכרה במלאת שנתיים למותו מכתב שכתבתי לאיתן, והוא ריגש אותי מאוד כשבסיום האזכרה רכן אליי ונתן לי נשיקה.
"ייתכן שהיה קל יותר לכאוב יחד. אני רואה זוגות שאיבדו ילדים, וברור לי שהביחד הזה קצת מקל. כואב לי שאנחנו כמעט לא מדברים על איתן, אבל לפעמים אני מרימה אליו טלפון ומשתפת אותו כשפתאום הכאב מתגבר והגעגועים חזקים במיוחד. אני מעריכה את הדברים היפים שהוא עושה כדי לקרב ולגשר. למשל, הוא הכין לי קובץ עם המון תמונות מהטלפון של איתן, אחרי שקיבל אותו".
“המעטפת הרחבה שלנו כוללת תמיכה רגשית, טיפול פרטני וקבוצתי, סדנאות טיפוליות, תמיכה כלכלית וכל מה שיכול להקל ולו במעט על המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל. מאז 7 באוקטובר הארגון פועל מסביב לשעון כדי להגיע לכל המשפחות שנפגעו ולהעניק להן את המענים הרחבים ביותר לצד חום, אהבה ויד תומכת בכל צעד. הדנ"א שלנו הוא לפלח את האוכלוסייה הזאת, שלצערנו גדלה מאוד בשנתיים האחרונות, וליצור בתוכה קבוצות שווים. חשוב לנו שכל אחד וכל אחת יוכלו באמת להבין את הדמעות של האדם שמולם".
התרעות פיקוד העורף