“אני אגיד משהו אגואיסטי", מוסיפה שירי, אמו של אדיר. “העובדה שלא נפרדנו מאדיר היא במובן מסוים מתנה. ביום שישי בערב, 6 באוקטובר, אחרי ארוחת החג, אדיר עמד לצאת למסיבה, ואמרתי לו: ‘אדיר, איפה הנשיקה שלי?’. הוא נישק אותי, והנשיקה הזו היא המון עבורי. לא נפרדנו כי לא יכולנו להיפרד. לא ידענו שזו תהיה הנשיקה האחרונה. אדיר היה בן 23. כמה אנשים צעירים חושבים על מוות? אף אחד לא חושב על זה בגילים כאלה, ובטח שאנחנו לא חשבנו שזו תהיה הפעם האחרונה שבה נראה אותו. תחשוב מה אנשים היו עושים או אומרים אם הם היו יודעים שאותו רגע יהיה הרגע האחרון שבו יפגשו את יקירם? מה הם היו אומרים או עושים? זו בדיוק המחשבה שמלווה אותי בנוגע לאדיר ובנוגע לספר החדש".
לומר דברים שלא הספיק
הספר החדש, “ה-FLOW של אדיר" (בהוצאה פרטית), שיצא בימים אלה לחנויות, הוא אוסף שיחות אינטימיות שאדיר מסיקה יכול היה לנהל עם אוהביו מול גלי הים ומול השקיעות שאהב כל כך. הספר כולל גם סריקות של סרטונים ותמונות של מסיקה, ומנכיח אותו בצורה מלאת חיים.
במשך כחצי שנה אשכנזי-גל ראיינה ברחבי הארץ חברי ילדות ונעורים, בני משפחה וחברים מיחידתו הצבאית של מסיקה. היא דלתה סיפורים, עדויות, הודעות וואטסאפ וכל מזכרת אפשרית מאדיר כדי שתוכל לכתוב את הספר בצורת דיאלוג שהוא מנהל עם הקוראים.
“זה היה קשה מאוד מנטלית לרינת", אלון מסיקה מספר. “היא אמרה שהיא חלמה את אדיר, שמעה אותו מדבר איתה, קמה איתו בבוקר והלכה איתו לישון במחשבתה. היא נכנסה לדמות שלו, וממש לאחרונה אמרה לנו שהיא ‘מצטערת’ שהיא פגשה את אדיר. היא אומרת שהיא התאהבה בו. הוא חלק ממנה, והיא לא מצליחה להשתחרר מתחושת הפספוס שלא הכירה אותו בחייו. הפכנו ממש להיות משפחה".
חוזרים לרגעים המעצימים
“ומצד שני, הוא אהב את השקיעות", אלון משלים. “כלומר, הוא היה רגוע ושָׁלֵו וגם אהב את האקסטרים ואת הסערה. הוא יכול היה למנן בצורה מדויקת את הדברים".
בצבא אדיר שירת כלוחם ביהל"ם. “אדיר היה חייל מצטיין, והמפקדים ניסו לשכנע אותו שילך לקצונה, אבל היו לו חלומות אחרים", מספרת שירי. “הוא מילא במשך תקופה תפקיד שבדרך כלל ממלא קצין, עד כדי כך העריכו אותו. אבל הוא ידע שאם יצא לקצונה לא בהכרח יחזור לאותה יחידה, ולכן לא רצה".
לאחר ארבע שנות שירות אדיר השתחרר, ויצא לטיול הגדול בדרום אמריקה: הקרנבל בברזיל, גלישה באתרים שונים ולימודי צורפות בפרו. עם שובו ארצה למד לפסיכומטרי, עבד כברמן במסעדה בתל אביב והחל לפתח את מותג התכשיטים שלו, “FLOW". הוא עיצב ויצר תכשיטים שביטאו, בין היתר, את אהבתו לים.
עיצוב התכשיטים לא היה רחוק מעולמו המקצועי של אביו, שעובד יותר מ-30 שנה בבורסה ליהלומים ברמת גן. לאחר הירצחו של אדיר, המשפחה הקימה מיזם בשם “היהלום של אדיר", שמגייס תרומות לקניית טבעות אירוסים לחיילים.
במעשי הגבורה שלהם הצליחו הארבעה להגן על שלוש בנות הזוג שהסתתרו במיגונית ולהציל את חייהן. אדיר, עילי ומתן נרצחו, סלע נפצע אנושות והצליח לשרוד.
“אדיר לימד אותנו לקדש את החיים", אומרת שירי. “לכן בחרנו בספר להנכיח אותו ולא להנציח אותו, כלומר, אנחנו לא חוזרים למה שקרה ב-7 באוקטובר, ביום העצוב והנורא הזה, אלא חוזרים לרגעים החזקים והמעצימים שלו. אדיר לא היה דברן גדול, אבל הוא יכול היה להתבונן על אנשים לעומק. המבט שלו בעיניים כשהוא מתבונן בך היה אחד הדברים הכי חזקים שיש. הוא לא רק ראה אנשים, הוא היה מתבונן בהם וקורא אותם. כשהיינו שואלים אותו למה הוא עשה דבר מסוים, הוא היה עונה במשפט קבוע: ‘כי ככה החלטתי’. זה בא ממקום עמוק של מישהו שלוקח אחריות על מעשיו. זה חלק מהמורשת שהוא משאיר לנו. הלוואי שכולנו היינו קצת למדים מהערכים של אדיר, אולי המציאות במדינה הייתה יותר מאוחדת ומפויסת".
שירי: “זה יישמע מורבידי, אבל אני חושבת שהספר מלמד שכל אחד צריך לחשוב קצת על המוות. כלומר, לא להתעצל, לחבק ולנשק את היקרים לו ולדעת שבכל רגע נתון יכול לקרות משהו, וזו יכולה להיות הפרידה. אני לא אומרת שזה יקרה, חס וחלילה, אבל חשוב תמיד להיות מוכן לפרידה ולכן צריך לנצל כל רגע בחיים כדי לאהוב ולהעריך את הסובבים אותך ואת החיים עצמם".
התרעות פיקוד העורף