לפני 15 שנה בדיוק אירע אסון הכרמל. השריפה שפרצה ב־2 בדצמבר 2010 ונמשכה ארבעה ימים גבתה את חייהם של 44 בני אדם, בהם אלעד ריבן, תלמיד כיתה י"א בבית הספר הריאלי בחיפה. "אלעד היה אדם מאוד מיוחד בראייה שלו את העולם, באופטימיות שלו, בטוב הלב, בראיית הזולת", מספרת האם. "הוא היה ילד עדין ושקט, נחבא אל הכלים. מכיתה א' למד בבית הספר הריאלי. בשנותיו האחרונות היה ילד חברותי מאוד, לפני כן היה ביישן יותר. הוא היה רגיש, מקשיב. ילד שמדבר, לא כזה ששומר הכל בבטן. הייתה בינינו תקשורת מדהימה. ילד חד־פעמי".
בכיתה י', ממשיכה האם לספר, "במסגרת מה שאז נקרא 'מחויבות אישית', אלעד רצה להתנדב במשטרה או במערך הכבאות וההצלה. הוא הטיל עליי לבדוק איפה הוא יוכל להתנדב. במשטרה אמרו שלא מקבלים ילדים, בכבאות אמרו שמראיינים, בוחנים, עושים קורס. שנה לפני שנהרג, אלעד היה בקורס והתחיל להתנדב. הם היו מחויבים ל־60 שעות. הוא הספיק לעשות 160 שעות, כי הלך לשם כל שבוע ונשאר כמה שצריך. הוא היה חוזר מאוכזב כשלא הייתה שום פעילות. אלעד סיים את המחויבות בכיתה י', והמשיך להתנדב גם בכיתה י"א".
היו לו מטרות בחיים
את היום שבו אירע האסון שחזרה צביה ריבן אינספור פעמים. "לקחתי אותו לבית הספר, זה היה יום חמישי. לפני שירד מהאוטו אמר שאחר הצהריים הוא ילך להתנדב", היא נזכרת בכאב. "היה לו באותו יום מבחן בלשון. אמרתי לו 'בהצלחה' ושנדבר. אלעד נהג הרבה פעמים לדבר איתי במהלך היום. הודעות קצרות, כגון 'סיימתי את הלימודים, מחכה לאוטובוס'. 'הכנתי שיעורים, הולך לחדר כושר'. השריפה פרצה כשאלעד עוד היה בלימודים. הוא ראה את השריפה מחצר בית הספר, וצלצל אליי. אני עדיין לא ידעתי שיש שריפה, הייתי בעבודה. הוא אמר: 'אמא, יש שריפה, אני הולך'.
"שאלתי הרבה שאלות, אמרתי לו 'איך אתה הולך? עוד לא סיימת את יום הלימודים'. אלעד היה תלמיד מצטיין: חמש יחידות מתמטיקה, אנגלית, פיזיקה, ערבית. לא אהב להחסיר, תמיד הגיש הכל בזמן. היו לו מטרות בחיים. הוא ענה לי: 'אני הולך, את יודעת שאני אשלים את החומר'. אמרתי לו: 'ואיך תגיע? אתה לא במדים'. ניסיתי להרוויח זמן בשאלות שלי, ניסיתי להבין איך להגיב. הוא ביקש שאסע הביתה, אביא לו את המדים והוא יחכה לי על הכביש".
ריבן ממשיכה לתאר: "נסעתי הביתה, הבאתי לו את המדים והתחלנו לנסוע לכיוון השריפה. ראינו שריפה ענקית, עשן ואש של עשרות מטרים גובה. אלעד התלבש תוך כדי הנסיעה, רצה להגיע הכי מהר שאפשר. הוא אמר: 'סעי מהר', דבר שאף פעם לא אמר לי. זה היה לי מאוד מוזר. אמרתי לו: 'אלעד, השריפה הזו תימשך עוד שעות'. לא ידעתי כמה זה באמת יימשך, ולא ידעתי הרבה דברים".
"עד היום אני לא יודעת מי מהשוטרים הסיע אותו. אלעד הגיע עם רכב המשטרה לצומת דמון, שם היו כל כוחות הביטחון. הגיעה לשם גם הכבאית 'עמק 9' ובה הכבאים דני חייט ז"ל ואורי סמנדייב ז"ל. היה להם מקום לעוד אדם אחד, הם כנראה ביקשו עזרה, ואלעד נסע איתם. הם כיבו שריפות על כביש 721.
"האש השתוללה, עברה מצד לצד בגלל הרוחות והמבנה הטופוגרפי של הוואדיות. 'האש רקדה', כמו שמישהו תיאר. פתאום האש חצתה וחסמה את הכביש. הם היו בצד המערבי, והתחילו להתרחק מחומת האש. היו שם שני רכבי משטרה, שבהם הקצינים אהובה תומר ז"ל, ליאור בוקר ז"ל ואיציק מלינה ז"ל. היו גם שני רכבים פרטיים, באחד מהם הצלם, רוני סופר, שתיעד את השריפה. כשאלעד והצוות התחילו להתרחק מעוצמת האש, הופיע אוטובוס שיצא מרמלה והסיע צוערי קורס קצינים של שירות בתי הסוהר. המשטרה ביקשה מהאוטובוס להסתובב ולחזור בחזרה.
"האוטובוס הסתובב, וכשירד לכיוון משמר הכרמל, האש חצתה את הכביש וחסמה אותו. האוטובוס חזר לעיקול המוות, המקום שבו פגש לראשונה את הכבאית והמשטרה. בשלב זה האש הקיפה אותם בגובה רב מכל עבר. האוטובוס נקלע ללהבות, אנשים התחילו לקפוץ מהאוטובוס, חלק לכביש, חלק לוואדי. אלעד והכבאים הרטיבו אותם במים שהיו בכבאית, ולא דאגו לעצמם. אלעד קפץ לוואדי עם רוב נוסעי האוטובוס. האש הקיפה אותם מכל הכיוונים ולא היה להם לאן לברוח. אלעד, ילד בן 16, נספה".
אלעד היה בנם היחיד של צביה ואמיל ריבן. "מאז החיים נחבטו והתפרקו", היא מתארת. "ניסינו לבנות אותם מחדש, אנחנו מנסים כל הזמן לחזור להיות מה שהיינו. אין מילים בעברית למה שבן אדם חווה כשהוא מאבד ילד".
אדם לאדם אדם
לפני 13 שנה נולדו לבני הזוג תאומות, ליאל וליעד. "הן נולדו כתשעה ימים לפני האזכרה של השנתיים", מספרת ריבן. "אני לא יודעת אם זו הייתה החלטה אמיצה. בהתחלה רציתי למות, כמובן, הכי מהר שאפשר. לא לסבול את הכאב הזה, לא לחיות כשהוא לא פה. לא נשמע לי הגיוני לחיות בלעדיו. אבל כשראיתי שאין לי אומץ לעשות את זה, להתאבד, חשבתי שאחכה קצת, שאחשוב קצת. חברה טובה אמרה לי: 'אני מבינה אותך. להתאבד את תמיד יכולה, תראי מה את יכולה לעשות בינתיים'".
ריבן המשיכה: "לא רציתי שנישאר זוג לבד, בלי ילדים, בלי עתיד. למה אני קמה בבוקר? אין אוויר לנשום. איך להמשיך הלאה בלי הילד שכל כך אהבת וטיפחת. ואז אמרתי: 'יהיו לנו עוד ילדים'. הייתי כבר בת 55, לא חשבתי יותר מדקה. אמרתי: 'בוא נעשה משהו'. חשבנו שאולי נאמץ. ניסינו אימוץ וזה לא צלח. אמרתי 'טוב, אז נעשה לבד', ובפונדקאות נולדו הבנות". ואז נכנס אור הביתה.
"בוודאי. זה אור, זה חום, זה המקרר שמתמלא באוכל, ומבשלים בבית. כמעט שנתיים חיינו בתוך בית קברות. לא הדלקנו אור, לא בישלתי, קניתי מצרכים מינימליים – חלב, לחם, גבינה. חברות היו מביאות לנו אוכל, לא הכנו כלום".
בשלב מוקדם בחייהן שמעו הבנות על אחיהן. "הן אפילו לא שמעו את כל הסיפורים כי אני לא רוצה להעמיס עליהן", ריבן אומרת. "תמיד כשאני מספרת, אני בוכה. אני רוצה שיחוו אותו כמו שהיה: ילד שמח, מאושר, ילד שכיבדו אותו, ילד כל כך מוצלח. הוא היה באמת ילד כמעט קרוב למושלם. אני אומרת שהיה יהלום. לא היינו זוג מבוגרים עם ילד, אלא כמו שלושה מבוגרים. היינו מתייעצים איתו".
אלעד ריבן מונצח בדרכים שונות. "יש פרס שר החינוך לנוער מתנדב על שם אלעד, יש טייסת כיבוי על שמו", מפרטת האם. "יש ספר שהוצאתי, יש בית כנסת וספרי תורה על שמו, ספרייה בבית יד לבנים בחיפה, פינות ישיבה, גן כושר. לי אין פייסבוק, אין אתר, אני לא מפרסמת את עצמי, אבל אנשים מגיעים אליי מפה לאוזן. למשל, כשאנשים מגיעים לטיולים בכרמל, הם מבקשים שאבוא לספר על אלעד. לכל מי שפונה ואני יכולה להגיע – מבוגרים, צבא, בתי ספר, מכינות – אני מגיעה ומספרת שוב ושוב ושוב על אלעד. זו לא הרצאה. בכל פעם הסיפור מתחיל מנקודה אחרת".
התרעות פיקוד העורף