הוא היה אז קצין צעיר בגולני בתקופה קשה ומדממת, בין אסון המסוקים לאסון השייטת, מהלוויה להלוויה, בצוות שרובו נפגע בקרב. עד שזה הגיע אליו. "הובלתי חיילים למארב ונתקלנו בלוחמי חיזבאללה", הוא מספר. "שני רימונים התפוצצו מתחת לרגליי, וצרור כדורים נורה לרוחב החזה שלי, משמאל לימין. איבדתי ריאה, וגם את התפקוד בשתי הידיים. הייתי מאושפז חודשים ארוכים בבית החולים ובמשך כמה שנים בבית לוינשטיין. זה היה אירוע מנטלי דרמטי. הייתי בחור בן 22 שלא מסוגל ללכת לשירותים, לדפדף בספר, לאכול לבד".
אבל זמן היה לו בשפע. "והוא הוביל אותי למחשבה שלא יכול להיות שאנחנו מייצרים כל כך הרבה סבל ומשלימים איתו כאילו אין ברירה. לא הבנתי איך אנחנו מאמינים שאפשר לשנות הכל, ודווקא את השנאה והעוינות כתוצאה מזהויות לאומיות ופוליטיות אנחנו מקבלים כגזירת גורל. שנים במחלקת השיקום מביאות פרספקטיבה אחרת. החיים מתנהלים בלעדיך כאילו אינך מעורב, חופשי להתבונן מבחוץ".
"הבנתי שהשנאה היא כנראה דלק מאוד אפקטיבי, כי כולם משתמשים בה בצורה תכופה. וזה סקרן אותי. רציתי לעסוק בקונפליקטים בין קבוצות בניסיון לייצר יותר הבנה וראיית האחר, וחשבתי שאם אני רוצה לייצר השפעה, אני צריך קודם כל להבין איך השנאה פועלת. זו הייתה נקודת פתיחה טובה להיכנס איתה לעולמות המחקר".
הלפרין היה אחד הראשונים בעולם שהקדישו עבודת מחקר לנושא השנאה. חוץ מהדוקטורט, יצא לו גם מיתוג לא ממש מחמיא. "חקר שנאה זה לא מאוד פופולרי", הוא אומר במבוכה, "מצאתי את עצמי בכנסים בינלאומיים עם התיוג של ‘ההוא מהשנאה', ‘עירן מהשנאה'. ואני אדם חיובי באופן כללי ומאוד אופטימי, רוב העבודה שלי עוסקת בתיקון, אז להיות מי שהתיוג שלו הוא שנאה נשמע כאילו אני ובן גביר יוצאים לסיבוב הופעות. היה הרבה יותר נעים להיות עירן מהתקווה או ההוא מהאמפתיה. אבל זה היה בתחילת הדרך. היום זה השתנה".
הספר, מסמך ייחודי ומעמיק שעוסק בתהליך ההקצנה והחרפת השנאה בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית, נכתב לפני 7 באוקטובר, כשאיש לא שיער שההתפוררות הפנימית תוביל לאירוע כה טראומטי. אבל כבר במהלך הכתיבה הלפרין הזהיר שהשנאה הפנימית מפרקת אותנו, מונעת התמודדות עם האתגרים והופכת את החברה הישראלית לפגיעה מבפנים ומבחוץ.
"האנשים שיושבים על השיברים בכל המערכות ויתרו על התפקיד שלהם בהצבת נורמות נגד שנאה, ולכן רמות השנאה בישראל מאוד גבוהות. באופן ציני אפשר להגיד שהשנאה בישראל פלורליסטית, כי בעוד שבחברות אחרות השנאה מכוונת כלפי קבוצה אחת או שתיים, בישראל היא נוכחת בין יותר מדי קבוצות: חרדים, ימניים, שמאלנים, מתנחלים, אליטות, ערבים, זרים, ולכן היא גם מפלגת ומשסעת את החברה כולה".
"מצד אחד יש השתלבות מאוד גדולה שלהם באקדמיה ובתעסוקה, ומצד שני רמות מאוד גבוהות של שנאה כלפיהם גם בקרב המיינסטרים החילוני וגם מהציונות הדתית. ראינו את זה מתחילת המלחמה וגם בתקופת הקורונה, כשבמקום להגיד על החרדים שהם לא מתחסנים הפכו אותם לאויב האומה".
7 באוקטובר היה מופע השנאה השטני והקשה ביותר שידעה המדינה מעודה. הלפרין מסביר כיצד הוא נחת על קרקע פורייה של פילוג, הסתה ושנאה פנימית אבל גם בוחן איך החברה הישראלית מתייחסת לתהליכים הללו ביום שאחרי המלחמה ואם היא מפיקה לקחים ומבקשת תיקון.
"מצד אחד, יש תמיכה משמעותית בהסכם ובאופן שבו המלחמה הסתיימה", אומר הלפרין. "זה לא חלוקה של אופוזיציה, קואליציה או ימין ושמאל, אלא מעל 70% מהציבור שמח שנחתמה עסקה לסיום המלחמה. אבל מצד שני, אנשים מאוד מפוכחים לגבי השאלה לאן המלחמה הביאה אותנו, ובשאלה הזו שביעות הרצון מהתוצאה הרבה יותר נמוכה, פחות ממחצית. וכשאנחנו שואלים: האם מדובר בניצחון חלקי או מוחלט, רק 5% מדברים על ניצחון מוחלט. זה מוכיח בגרות מרשימה, כי זו הסתכלות מורכבת".
"הדבר המעניין בחברה הישראלית בשנתיים האחרונות הוא שבהרבה מובנים קרו לנו שני התהליכים האלה ביחד, באופן סימולטני. החברה הישראלית הקצינה, באופן טבעי יצאו החוצה שנאה, פחד, גזענות, כל הפלסטינים הם חמאס, ערביי ישראל זה חמאס, לעולם לא נעשה איתם שלום, ובו זמנית המיינסטרים הישראלי, גם המרכז־ימין, הפך מאוד פרגמטי".
"הידיעה שישראל צריכה לגבות את הכוח הצבאי שלה בהסדרים היא תובנה מאוד עמוקה בציבוריות הישראלית, לא מתוך ראייה של סוף לכיבוש או זכויות אדם אלא מתוך ראייה ביטחונית פרקטית. המחשבה הקודמת של תנו לצה"ל לנצח, תנו לו נשיא אמריקאי סופר־אוהד ושנתיים של לחימה וטובי בנינו לא צלחה, כי בסוף חמאס על הרגליים ואת החטופים החזרנו רק בהסכם ולא בכוח צבאי. ולמרות שזה לא נעים ואנחנו לא רוצים לחיות איתם בהרמוניה, ישראל צריכה לקבל הסדרים, אחרת היא תהיה בבעיה.
"גם הסיפור הבינלאומי הוא תובנה מאוד חזקה של החברה בישראל, ההבנה שכשאיראן תקפה אותנו, היינו זקוקים לא רק לארצות הברית אלא גם לארצות ערב המתונות כדי לעזור לנו להדוף אותם. כל החבילה הזו מובילה אותנו לדעות יותר ניציות מצד אחד, ולפרגמטיזם מאוד רחב מצד שני".
"מדובר בקבוצה גדולה של אנשים שהצביעו למפלגות הקואליציה ואחרי הבחירות הם אמרו, זה לא מה שהזמנו, לא התכוונו לבן גביר ולמהפכה המשפטית, זה הבהיל אותם, והם עברו למקומות מתונים יותר. לכן ימין־שמאל זו חלוקה שכמעט לא רלוונטית לשאלת הקואליציה מול האופוזיציה, כי במצב הנוכחי ליברמן ימין ובנט ימין, והרבה ימניים מצביעים להם ולא למפלגות הקואליציה".
חלקו האחרון של הספר עוסק בשאלת התיקון. איך אפשר לצמצם את השנאה, ובמילות הכותרת - איך נבנה חזרה. "המצב קשה ומאוחר אבל הפיך", מאפיין הלפרין.
"תהיה להם אוטונומיה או שהם יהיו חלק מהחברה הישראלית? ומה הם יקבלו כדי להרגיש ביטחון במה שחשוב להם לשמר כקבוצה אוטונומית? הסיפור הוא לתכנן איך נייצר מצב שבו קבוצות ירגישו בטוחות בלי לוותר על הלבטים והזהות ועדיין להיות חלק מהחברה. מצד אחד לא לאיים על החברה הישראלית, כמו הערבים למשל, ומצד שני לא להרגיש שאנחנו דורשים מהם להשיל את הזהות הפלסטינית".
"הייתי לפני כמה חודשים בכנס והתחילו לפזר דיבורי הסתה כלפי נתניהו, כלפי הליכודניקים. קמתי ואמרתי, אם אתם לא חוזרים בכם מהדברים הללו, הכנס ייעצר, ואם הוא לא ייעצר, אני ארד מהבמה. לייצר נורמות זה לא רק בחיבורים וחיבוקים, זה להיות אמיץ ולהציב קווים אדומים ביומיום, בתקשורת, בחדר האוכל. ולצד כל זה גם ליזום ולהטמיע תכנים שהם נוגדי שנאה".
"בשומר החומות, כשהחלו האירועים האלימים בין יהודים לערבים, הבנו שיש פה תהליך מאוד משמעותי של הקצנה והסלמה וניסינו למתן אותו. אחד הדברים שאנחנו מכירים מעולם הפסיכולוגיה הוא שטעויות בתפיסת האחר מאוד מניעות שנאה. כלומר, מה אנשים חושבים שהאחר חושב עליהם למרות שלרוב זה בכלל לא מה שהוא חושב בפועל. ראינו שהציבור היהודי טועה בזה שהוא חושב שיש תמיכה גדולה לאלימות בקרב הציבור הערבי בישראל, וגם הציבור הערבי חושב שכל היהודים תומכים באלימות כלפי ערבים.
"אחד הממצאים היפים בעולם המדעי הוא שכשחושפים אנשים לפער הזה, הם מאוד מתמתנים. אז חשפנו את הפער ודאגנו להוציא אותו באופן פומבי, ממש ברמת שלטים ביישובים ערביים ובערוצי החדשות המרכזיים. הראינו מה ההבדל בין מה שאנחנו חושבים על התמיכה באלימות בכל צד, לבין מה שהצד השני חושב באמת על אלימות. זה ייצר מיתון משמעותי בשני הצדדים".
"הוכחנו בסדרה ארוכה של מחקרים שקבוצות יכולות להשתנות, ובתגובה, רמות השנאה הופחתו באופן משמעותי. הסברנו שמה שהצד השני עושה הוא נורא ואיום אבל זה לא המהות שלו, זה תלוי חינוך, תפיסה, סביבת חיים".
"האתגר הגדול הוא איך לטפח את אוהבי האדם ולהוריד את הראש לקיצונים שקיימים בכל מקום, וגם בחברה הישראלית. הטיעון שלי הוא שחברות כקולקטיב הן דינמיות והכוח היחסי של כל אחת מתתי־ הקבוצות משתנה לפי דברים שקורים בעולם. בחברה הפלסטינית היו זמנים של משא ומתן לשלום שהביא לתמיכה מאוד גדולה של הרחוב הפלסטיני ברשות הפלסטינית, לעומת תקופות שבהן ממשלות ישראל הודיעו שהן לא ינהלו משא ומתן והתמיכה הופנתה לארגוני טרור כמו חמאס".
"ישראל עשתה כל מה שאפשר כדי להשאיר את חמאס בשלטון, כדי לוודא שלא יהיה עם מי לדבר על הסדרים מדיניים. כשפלסטינים יושבים כל כך הרבה שנים סגורים בעזה, ואין להם עתיד של יישוב הסכסוך בדרכים לא אלימות והחוויה שלהם היא של קושי והשפלה מול ישראל המשגשגת, האלימות מתפרצת בכל דרך אפשרית.
"פעם הראשונה הם דיברו על אופק ותקווה בין ישראלים לפלסטינים, והתגובה בציבור הפלסטיני הייתה בהתאם. שאנן סטריט אומר, אולי עישנתי יותר מדי, אולי אני לא זוכר מה היה שם בדיוק, לפני 35 שנה, ולכן בהופעה של הלהקה מול פורום מטכ"ל הוא ניגש לרמטכ"ל ושאל אותו אם זה באמת קרה, והרמטכ"ל אמר לו, מה שאתה זוכר התרחש בכל האזורים, לא רק בעזה ובגדה. כי ככה זה עובד, אנשים מגיבים למציאות משתנה. תמיד יהיו קיצונים שילבו שנאה, אבל הרוב מחפש לחיות בטוב ובשלום".
התרעות פיקוד העורף