כשצעירים, לא פוחדים
“הייתה לי ילדות שמחה, טובה", אפשטיין מספרת. “הייתי הבת השישית במשפחה בת שמונה ילדים, שלושה בנים וחמש בנות. התפרנסנו ממכירת חלב כשר ליהודים, וכל ילד עבד מגיל 6 – עוד לפני בית הספר היינו הולכים לאיכרים בסביבה, נוכחים בחליבה ומביאים איתנו את הכלים שאליהם נכנס החלב, כדי לשמור על כשרותו. בגיל 14 התחברתי לקן של תנועת השומר הצעיר, שהקים בעיירה אחי הגדול עם כמה חברים. הם הציעו לימוד עברית. בבית דיברו הונגרית בעיקר, והתפללנו בכל בוקר חצי שעה בעברית, בלי להבין אף מילה. מה שבאמת משך אותי זה המרד. התגנבתי אחריהם, עד שבגיל 16 החלטתי שאני נוסעת לעיר הגדולה, לבודפשט".
אפשטיין לבית וייס הגיעה לבודפשט מצוידת בשמלות שתפרה לה אמה (“לא היו לי בכלל מכנסיים"), אולם מהר מאוד התאימה עצמה לסגנון הלבוש והחיים האחר, החילוני, של חברותיה וחבריה החדשים. בימי ראשון הייתה יוצאת עם החבורה לטיולים, והחיים התנהלו על מי מנוחות, עד שהגרמנים כבשו את הונגריה במרץ 1944.
“כשהם הגיעו הכל השתנה", היא משחזרת. “כולנו, כל האחים, התפקרנו עוד קודם לכן והשתייכנו לשומר הצעיר. שתי אחיותיי הצעירות נשארו בבית עם ההורים ונלקחו לאושוויץ, וגם אחי הגדול נלקח אל מותו. אני וארבעת אחיי ואחיותיי האחרים שרדנו. אצלי היה חשש, כי השיער שלי היה שחור כפחם, בעוד שאחת מאחיותיי הייתה ג’ינג’ית והשנייה בלונדינית. היינו מצוידים בניירות מזויפים, ואני זוכרת שבעלת הבית התפלאה פעם, כי היו לנו שמות שונים. היא אמרה, ‘אתן כל כך דומות, הייתי אומרת שאתן אחיות, זה כל כך משונה’. בכל פעם שהנושא עלה, היינו מסיטות את השיחה למשהו אחר".
האב התעקש גם על חזרתה של אחת הבנות הצעירות לעיירה, בניגוד לרצון אחיותיה ואחיה בעיר, והיא הגיעה עם בני המשפחה לאושוויץ, משם הועברה לברגן בלזן ולבסוף מתה מטיפוס.
אפשטיין, שבמסגרת פעילותה במחתרת היהודית בבודפשט הייתה חלק מתעשיית זיוף המסמכים, הייתה בין 1,700 היהודים שהועלו על רכבת קסטנר בדרכם לספרד, במסגרת הסכם שחתם העיתונאי עם הגרמנים. “גם אני וגם האיש שלי, יהושע, היינו בעלי שיער שחור, שלו היה גם מתולתל, והמראה הזה לא אִפשר לנו להתחזות ללא יהודים", היא אומרת. “הבנו שאין לנו ברירה והחלטנו לעלות על הרכבת. כחלוצים, קיבלנו מקום בחינם".
אלא שבשלב מסוים הבחינו הנמלטים מהנאצים כי הרכבת נוסעת לגרמניה ולא לספרד, כמתוכנן. הרכבת עצרה באוסטריה, “ושם הכריזו שעלינו להיכנס למקלחות", משחזרת אפשטיין, “וכבר שמענו על המקלחות. הייתי משוכנעת שזה הסוף שלנו. הפשיטו אותנו, הגברים חיכו בחוץ ואת הנשים הכניסו למקלחות. אני אדם די פסימי, ואני זוכרת שהסתכלתי על הבחורות שבכו על הבגדים שלהן, שנערמו בערימה גדולה, וחשבתי לעצמי, מה הן בוכות על הבגדים בזמן שאני חושבת אם אזכה לצאת משם, אם אצטרך בכלל את הבגדים שלי.
"כשיצאנו מהמקלחות הייתי מיואשת מהבגדים, והחלטתי לקחת מה שיבוא, אבל מצאתי את הבגדים שלי. מזל דומה היה לי עם צרור תמונות די גדול שלקחתי איתי. באחת התחנות בדרך חייל גרמני הפך את התרמיל שלי על השולחן וראה את צרור התמונות. הוא שלף תמונה ישנה של אמא שלי, שאל אם זו אמי וכשעניתי שכן, החזיר לי את התמונה".
פינוק לא רגיל
את מי שהיא מכנה לכל אורך השיחה, באהבה גדולה, “האיש שלי", היא הכירה עוד לפני כניסת הנאצים. “הייתה פעילות ענפה, ובאחד הימים שני חברים הציעו לי חברות. כל הלילה לא ישנתי מרוב מחשבות מה להחליט, ומה שהכריע בסוף היה האופי הרגוע של האיש שלי, שחשבתי שילך טוב עם האופי הסוער שלי. אני לא יודעת מאיפה היה לי השכל, הייתי צעירה מאוד, אבל בחרתי טוב. בחרתי ביהושע אפשטיין, שבא ממשפחה הפוכה משלי. האמירה שניגודים נמשכים באה אצלנו לידי ביטוי והוכיחה את עצמה", היא מחייכת. “הבאנו לעולם שלוש בנות נהדרות, תשעה נכדים ונכדות ו־25 נינים ונינות".
שישה שבועות שהתה אפשטיין בברגן בלזן, כשהיא בתחילת היריון. “ניסיתי להפיל, פניתי לרופאים היהודים, אבל הם אמרו שלא יהיו מוכנים להיות אחראיים לזה בתנאי המחנה", היא מספרת. “לא יכולתי לאכול כי ריח האוכל עשה לי בחילה, וקיוויתי שההיריון ייפול. נכנסתי בפרוטקציה לרשימת 300 האנשים מהרכבת שהגרמנים החליטו לשחרר מהמחנה. לקראת היציאה, האיש שלי אמר לי ‘אני לא יכול להגיד לך מה לעשות. אני לא בטוח שניפגש שוב, אז עשי כרצונך’.
"אבל אחי הגדול, שהיה חכם בדרך כלל, אמר לי, ‘בין חישובייך קחי בחשבון שייתכן שאת הניצולה היחידה במשפחה’. לאמירה שלו היה משקל כבד. שושה, ביתנו הבכורה, נולדה כעבור כמה חודשים בשווייץ. היא נקראת על שם הנשיקה הראשונה שלנו", מגלה אפשטיין, ושוב מתגנב לפניה אותו חיוך שובב. “כמה שנים לפני כן היינו יחד בגן ורדים, ואמרתי לאיש שלי, ‘כשתהיה לנו בת, נקרא לה שושנה’".
כשנה שהתה אפשטיין בשווייץ. בעלה הצטרף אליה שם כמה חודשים אחרי הגעתה, לאחר שחרור ברגן בלזן בידי הצבא הבריטי. “בכל יום הייתי הולכת לתחנת הרכבת ומחכה למשוחררים מהמחנה", היא חוזרת לאותם ימים. “כשהגיעה הרכבת האחרונה, האיש שלי ראה אותי מחלון הרכבת, ראה ששמרתי על ההיריון ושמח מאוד. מאז ועד יום מותו ב־2010 היינו יחד, באושר גדול".
בני הזוג עלו לארץ בספטמבר 1945 ואחרי חמישה ימים במחנה המעבר בעתלית הגיעו במצוות התנועה לקיבוץ נגבה. את הדרך לארץ עשו באונייה, “כולם הקיאו, ואני הצלחתי לשמור ולא לחלות במחלת ים, כדי לשמור על החלב ועל ההנקה למרות שנערכתי לאפשרות שלא אוכל עוד להיניק".
כשהיא נזכרת בנצנוץ האורות בנמל חיפה, אפשטיין מתרגשת ממש: “שואלים תמיד מה זה ‘התגשמות חלום’. זאת התגשמות חלום! ישנו על הסיפון, למרות שכמשפחה קיבלנו תא לשינה, ופתאום לראות מרחוק ניצוצות של האורות של חיפה – זאת הייתה התגשמות חלום ממש".
התגשמות החלום אילצה אותה גם להילחם במלחמת השחרור. “כבחורה צעירה קיבלתי רובה, והתהלכתי איתו ועם 50 כדורים בחגור ועוד 50 כדורים בשקית ביד כל הזמן ובכל מקום", היא מעידה. “כשנפלה בנגבה הפצצה הראשונה, ב־48’, הייתי במתפרה והרובה היה לידי. רסיס פגע בו וכל הכדורים נפלטו. שלושה ימים לא שמעתי כלום והשערות שלי היו מלאות שבבי מתכת. כשקיבלנו הוראה לירות מהתעלות על מטוסי המצרים, התברר שהרובה שסחבתי חודשים בכלל לא יורה. ביום שהמפקד שלנו נהרג, בהפצצה הראשונה, לא הצלחתי להפסיק לבכות".
אפשטיין פונתה מהקיבוץ שהמלחמה הנחושה עליו נעשתה סמל. היא עברה לגבעת ברנר, משם להרצליה ומשם לנס ציונה, שם גרה עד דצמבר 1949. “בהרצליה שמחתי, כי היינו קרובים לים", היא מספרת, “כמובן, לא היה לי בגד ים, אז מצאתי איזה סמרטוט ותפרתי לי בגד ים. מאוד אהבתי את הים, לא הייתי מוכנה לוותר".
החודש היא תחגוג יום הולדת 100. שתיים משלוש בנותיה מתגוררות כמוה בנגבה, וכן חלק מהנכדים ומהנינים. “יש לי חיים יפים", היא אומרת, “עם שתי בנות שחיות לידי, זה פינוק לא רגיל, ובת שגרה לא רחוק מהקיבוץ ומבקרת כמעט בכל שבוע. אנחנו נפגשים בימי שישי בערב, בימי שבת אחר הצהריים, וזה חשוב מאוד בעיניי".
התרעות פיקוד העורף