"כשחזרנו (מעזה), לא ידענו שנחזור, ועכשיו, כשחזרנו, אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה שחזרנו", סיפר מזרחי ז"ל. "זאת הבעיה". ביום שישי, 7 ביוני 2024, פחות מחודשיים לאחר שידור הסרט, נפגש מזרחי עם מפקדיו לתדריך לקראת כניסת הפלוגה שלו לרפיח. כשעתיים לאחר התדריך, הוא שם קץ לחייו בירייה.
"הוא אמר גם: 'אם תלכו איתי עד הסוף אנחנו נקבור את אלירן בקבורה צבאית. אני לא עוזב אתכם'. אליוסף לא הסכים לקבל מאיתנו כסף. הוא חש חובה להילחם למען קבורה צבאית לאלירן. אנחנו לא יכולנו לוותר על הדבר הזה, זה אבסורד. אלירן עשה 187 ימי מילואים, נלחם והציל חיים, ואלמלא המלחמה הוא היה עדיין איתנו", מספר יצחק.
המרכז של החבורה
הוא התגייס ב-2002 ושירת בגדוד ציוד מכני הנדסי בחיל ההנדסה הקרבית, שם עבר הסמכה כמפעיל דחפור D9. במילואים, לאורך שנים, הוא שירת בקו עזה באימונים והשתתף במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". בעיסוקו האזרחי הוא ניהל את מפעל הבטון של "אלקטרה תשתיות" בגבעה הצרפתית בירושלים.
"הוא גדל על ערכי הציונות ואהבת הארץ, בנה את הארץ, בנה גשרים, מנהרות וכבישים", מוסיף יצחק. "זה דיסוננס כי בעזה הוא הרס מבנים, ובארץ הוא בנה. בשנים האחרונות הוא גם הלך לשיעורי תורה, למרות שלא היה אדם דתי. הוא תרם בסתר לנזקקים וסייע לכל מי שחלש והיה זקוק לעזרה".
"כנראה המראות הקשים האלה היו הדבר הראשון ששרט לו את הנשמה", יצחק ממשיך ומספר. "בהמשך הוא נכנס לעזה, פילס את הדרך לכוחות צה"ל שנכנסו ללחימה. הוא נפצע בעזה שלוש פעמים כשה-D9 שלו עלה על מטען. הוא נפצע בברך, הייתה לו צליעה מאוד חמורה, והוא לא היה מסוגל ללכת, וגם השמיעה שלו נפגעה, אבל הוא התעקש לחזור להילחם - וחזר. בפעם השלישית הוא נפצע בפברואר 2024, ואז אולץ לצאת מהשטח ונשלח לר"מ 2, שם הוא אובחן גם כסובל מפוסט-טראומה".
ביוני, חבריו של אלירן לגדוד קיבלו צו גיוס לרפיח, אלא שהוא היה אמור, בהוראת רופאיו ומפקדיו, להישאר בבית. "מבחינתו לא היה שום סיכוי שהחברים שלו ייכנסו לעזה והוא יישאר בבית", מסבירה ג'ני. "הוא צלצל לקצינת הקישור שלו, ביטל את הנחיות ר"מ 2 והפך את העולם כדי לחזור ללוחמה. העקשנות שלו עבדה, וביום שישי הוא הוזמן לתדריך עם הצוות שלו כדי להיערך לכניסה לרפיח. שעתיים אחרי שהסתיים התדריך הוא חזר הביתה, אמר לאשתו שהוא הולך להתאוורר קצת וחוזר. אבל הוא לא חזר".
למי שמרגיש על הסף
המילה "התאבד" חוזרת פעמים רבות לאורך הריאיון, כחלק מהרצון של ג'ני ויצחק להעלות את הנושא למודעות. "פעם היו נזהרים מלהגיד את המילה הזו, היו 'מטאטאים' אותה מתחת לפני השטח במילים כמו 'שם קץ לחייו', או 'מת בנסיבות טרגיות', כי זה הרגיש לאנשים לא נעים, אבל היום זו מילה שגורה, לצערנו", טוענת ג'ני.
"אין ספק שהיום המודעות לנושא הרבה יותר גבוהה מבעבר, והמדינה משתדלת לעשות יותר, אבל היא לא עושה מספיק. מה גם שעכשיו, כשהמלחמה על סף סיום ולוחמים משתחררים הביתה, כל הטראומה צפה. כשאלירן היה בצבא הוא הרגיש על גג העולם. היה כל כך עסוק ומלא באדרנלין שהטראומה הסתתרה אצלו", אומרת ג'ני.
ממשיכה ומספרת: "כשהוא חזר הביתה, פתאום הוא לא היה מסוגל לחזור לשגרה, לעבודה, לבית ולילדים. אני מאוד חוששת שהמדינה לא ערוכה לגל גדול של פוסט-טראומה שעלול לבוא עכשיו. צריך להיזהר, אחרת נראה פה התאבדויות במספר חסר תקדים. אנשים מושכים עד שהם לא יכולים יותר. אסור לתת ללוחמים, לגיבורי ישראל האלה, להגיע למצב כזה".
בשאיפה למנוע את מקרי ההתאבדות הבאים הקימו ג'ני ויצחק מזרחי את עמותת "שמחת אלירן", ולצורך הרחבת פעילותה פנו לגיוס המונים בפלטפורמת גיבצ'אק. "הרעיון לעמותה נולד כמובן ישירות מהסיפור של אלירן", מסבירה ג'ני. "זו השליחות שלנו. אנחנו מרגישים שבמעשה שעשה אלירן הוא כאילו אמר לנו: 'אתם לא ידעתם להציל אותי - אז תצילו את הבא בתור'. מתוך הכאב העמוק הזה שלנו, כהורים שכולים, החלטנו להקים את העמותה. לא כדי להנציח את אלירן, אלא כדי לדאוג לכך שאף משפחה אחרת לא תתעורר יום אחד ותבין מאוחר מדי שהיא לא זיהתה סימנים מקדימים".
"המטרה הראשונה של העמותה היא להעלות מודעות. שכולם - הורים, אחים, נשים וחברים - יבינו מה זה פוסט-טראומה", ממשיך יצחק. "זו מציאות יומיומית שאפשר לטפל בה ושחייבים לזהות אותה. אנשים צריכים להבין שהתנהגויות כמו חוסר שינה, עצבנות, הסתגרות ושקט קיצוני הן לא משהו ש'יעבור'. זה סימן אזהרה".
"לכן אנחנו מתחילים, במסגרת העמותה, להעביר הרצאות, סדנאות וקבוצות שיח. כבר עכשיו יש סדנאות להורים ולאחיות של לוחמים שסובלים מפוסט-טראומה, ובהמשך יהיו גם ללוחמים עצמם. אלירן היה בן אדם שמח, שתמיד צעק 'לחיים' בכל מפגש - ואנחנו רוצים להחזיר את הרוח הזאת גם למי שנושא את המשקל הכבד ביותר", מספרים.
"הצבא היה בשביל אלירן עולם ומלואו, כמו שהיה בשבילי, ולכן בעמותה אנחנו שמים דגש גם על הצד הערכי והמעשי: אנחנו מתכננים להקים מרכזים עירוניים שייקראו 'בית אלירן' ויהיו פתוחים 24/7 למי שמרגיש שהוא נמצא על הסף. וגם לפתוח קו חירום שיהיה כמו מד"א, אבל לפגועי נפש. כמו שמגיע אמבולנס למי שכואב לו החזה, צריך להגיע איש מקצוע למי שכואב לו מבפנים. מישהו שידע לחבק, להרגיע ולהכווין מיד. בלי טפסים, בלי שאלות, בלי בירוקרטיה. כי אנחנו, כהורים, לא ידענו איך לגשת, ואנחנו לא רוצים שאחרים יהיו באותו מקום חשוך", אומרים יצחק וג'ני.
לצד כל אלה, בני הזוג מזרחי מתארים תוכנית טיפולית רחבה יותר, שנמצאת כבר בשלבי בנייה. "אנחנו רוצים להעניק טיפולים אלטרנטיביים ללוחמים", מסבירה ג'ני. "טיפול במים, יוגה, חוות טיפוליות, דברים שמרגיעים את הגוף והנשמה. לזה אנחנו צריכים שיתופי פעולה, ואנחנו כבר עובדים על זה. להקים עמותה זה דבר קשה. אני לומדת כל יום מחדש, אבל זו שליחות שאלירן השאיר לנו - הוא לא מת סתם, הוא מת עם מטרה. הסיפור של אלירן נפל עלינו כרעם ביום בהיר, ואנחנו עוד לא מצליחים להתאושש מזה. העשייה בעמותה עוזרת לנו להתמודד עם הקושי העצום של האובדן".
יצחק, שגם ממשיך במקביל בפעילות עם חיילים בעמותת "אור לחייל", מסכם בשקט: "אנחנו רואים בשטח כמה פוסט-טראומה קיימת וכמה מעט מענה יש. המודעות בישראל עדיין לא מספיקה, וגם המדינה עוד רחוקה מלתת את מה שצריך באמת. אז אנחנו פה, בשביל לעשות כל מה שאפשר כדי שלא תהיה עוד משפחה אחת שמתפרקת מבפנים כמו שאנחנו התפרקנו. העשייה במסגרת העמותה עוזרת לנו לא לשקוע בתוך השכול, לכן החלטנו להקדיש את חיינו מעכשיו למען החיילים והלוחמים. אלירן השאיר לנו מטרה, ואנחנו נעמוד בה".
התרעות פיקוד העורף