זו היתה הזמנה להתבונן בכוח הנשי וביופי הטמון בהן, כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל נשים בגילאי ה-80 וה-90. הפרויקט, שנוצר בשיתוף עם עמותת "עמך", אינו רק תיעוד של היסטוריה אישית אלא חגיגה של חיים, זיכרון ושינוי.
מרקוס מספר: "לאחר ה-7 באוקטובר חיפשתי פרויקט למען הקהילה והתוצאה היתה העבודות המתמקדות בשורדות שואה הנמצאות בשלבים המאוחרים של חייהן, ומעניקות להן מקום של כבוד כשהן לוקחות חלק בסצנות איקוניות מתולדות האמנות. נוצרו כך רגעי זמן המאפשרים הנצחה והאדרה, תוך חשיפת המתח שבין האלמותי לארעי – בין הרצון לשמר ולזכור לבין דרכו של הטבע בו הגוף והחומר הולכים ומתכלים".
בתה הצעירה נפטרה לפני 20 שנה במהלך לידת בתה הראשונה. בעקבות האסון עברה מרים לגור ליד חתנה על מנת לסייע בגידול הנכדה. כשנכנסה נכדתה לגן, התנדבה מרים לעבודה בגני ילדים בעיריית תל אביב, ומילאה את יומה בחיוכי ילדים ואופטימיות שמלווה אותה עד היום.
מבחינתה, כל פרוייקט התערוכה וגם חזרתו של בר לארץ, הפיחו בה רוח של התרגשות ותחושה של פריחה מחודשת. "בקצה של כל קושי הפציע אור גדול שעודד להמשיך הלאה בחיים, לתרום לסביבה ולנסות לחיות בטוב כל רגע מחדש." היא אומרת.
כל אחת מן מהניצולות שהשתתפו בפרוייקט מייצגת בסיפורה האישי את ילדותה הקשה שחוותה בצל השלטון הנאצי, אשר רדף אחריה ואחרי משפחתה ורצה יותר מכל להשמידה, למרות הכל הן שרדו בגבורה את השואה, צמחו להיות נשים ראויות להערצה, בנו בתים, הקימו משפחה ועשו קריירה.
היום בהגיען לגיל מבוגר הן מתמודדות עם שימור הזיכרון מצד אחד ועם התבגרותו של הגוף וירידה באנרגיות ובכוחות. לקראת כל צילום עברה כל משתתפת הכנה אישית של לבוש, איפור ושיער, והוצבה בסצנה ניטרלית המדגישה את החיוניות ואת העוצמה השקטה של גילה.
התרעות פיקוד העורף