"זמן קצר מאוד לפני שהתחיל המבצע שותפו המג"דים בסוד העניינים, והדרגים הנמוכים יותר ידעו רק כשהמבצע התחיל. תפקיד החטיבה במבצע היה לתת את המעטפת וליצור פעולת הסחה כדי שהחטופים יחולצו בבטחה".
"נהג החטיבה שהסיע אותם היה בטוח בהתחלה שאלה מסתערבים שחולצו מאיזו משימה, וכשהוא הבין פתאום שאלה החטופים אצלו בנמ"רה, הוא הציע להם קולה ובמבה. הוא נורא התרגש מזה, ואמר שזה היה הרגע המאושר ביותר בחייו".
סיפור זה הוא אחד ממאות סיפורים שאיגדה שכטר־פייל בספרה החדש ועב הכרס "תחנות 7, פקדה אותנו השעה", בהוצאת הספרים סלע מאיר, שמגולל את סיפורה של חטיבה 7 במלחמת "חרבות ברזל", מ־7 באוקטובר ועד "מבצע ארנון" על שמו של ארנון זמורה ז"ל. "תחנות 7", למקרה שתהיתם, הוא שם הקוד של החטיבה ברשת הקשר.
תסמונת הטנק הבודד
"אביחי התחיל לתעד את החטיבה כשהוא מסתובב בין הלוחמים עם מכשירי הקלטה בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר. אתה שומע שם את ההלם. בהמשך הוא גייס צלמים ואנשים נוספים שיראיינו. על הראיונות האלה אני התבססתי בתחקיר, ועשיתי השלמות משלי. לחלק מהראיונות הצטרפתי בעצמי, והצלבתי מידע בין תחקירים כדי לדייק את הסיפור".
"עצרנו ב’מבצע ארנון’ כי היה בו הישג חשוב במלחמה, חילוץ החטופים. מובן שהחטיבה המשיכה לפעול אחרי כן. הספר עוסק רק בקרבות ברצועת עזה ולא בלבנון, שגם שם יש לחטיבה חלק משמעותי. אל תשכח שלחטיבה קוראים גם ‘עוצבת סער מגולן’. זה כבר יופיע בספר הבא".
"כל טנק סבל מתסמונת ‘הטנק הבודד’ כי תדמיין 12 טנקים פרוסים על 50 ק"מ. טנקים לא רגילים להיות לבד, הם רגילים להילחם לפחות בזוגות. הם קוראים לעזרה ואין עזרה, כי כל אחד עסוק בגזרה שלו. הטנקים האלה עמדו בפני נחילי מחבלים שלא הפסיקו לירות, ובתוך זה אתה נחשף לסיפורי הגבורה שלהם".
"חיילי החטיבה נכנסו כל הזמן במטרה להילחם בחמאס להכניע אותו, אבל גם במטרה להחזיר חטופים", אומרת שכטר־פייל. "לחטיבה עצמה היו שמונה חיילים חטופים, אז מבחינת החיילים היה מדובר בהחזרת האחים שלהם הביתה. הם עשו הכל כדי למצוא קצה חוט שיעזור למצוא חטופים. ההתעקשות הייתה מעוררת השראה".
"בשלב מסוים הבנתי שזה לא יקרה, אז הפרקים היחידים בספר שלא כתבתי מעדות אישית הם הפרקים שלהם, שמבוססים על הקלטות הקשר ותחקירים שנעשו. אין שמחה ומאושרת ממני על חזרתם".
משימה כפולה
בדרך מקרה, בנה של שכטר־פייל, עומר פייל (המכונה "פארטי"), גויס כחייל לחטיבה 7 ובתחילת המלחמה היה עדיין בהכשרות. "הוא עוד לא היה לוחם ודאג שאולי המלחמה תיגמר עד שהוא יסיים את ההכשרות, והוא לא יספיק להילחם", היא מספרת.
"אמרתי לו שלא ידאג. בפברואר 2024 הוא נכנס ללחימה וב־19 במאי 2024 הוא נפצע בג’באליה. כשהגיע לבית החולים התברר שהרסיסים הרבים קרעו עצבים בשתי רגליו, והוא נותר לאחר השיקום עם כף רגל אחת ללא תנועה וכף רגל שנייה ללא תחושה. הוא מתהלך היום בעזרת סד שתומך ברגלו".
"הם עשו את כל מה שהם יכולים ב־7 באוקטובר, לחמו כמו אריות וגמרו את כל התחמושת, אבל מלווה אותם העובדה שצה"ל לא היה בהתחלה באירוע, ושלא הצליחו לעזור להם בשעות הראשונות. זו תחושת פספוס. הלוחמים האלה היו בשטח, אבל ב־12 טנקים מול 5,500 מחבלים, והיה כאוס כזה גדול שהם לא ידעו מה קורה בקיבוצי העוטף. זו תחושה של חוסר אונים, שמלווה אותם".
"החטיבה הזו נשאה על הגב שלה משימה כפולה: להילחם, ולהחזיר הביתה כל אדם שנחטף. ההתעקשות הזו, לחזור שוב ושוב לאותו אזור, גם אחרי שהכל הרוס, גם כשאין ודאות, היא הסיבה שבגללה נמצאו גופותיהם של חטופים רבים, והיא גם מה שהובילה להצלחות באיתור חטופים. בעיניי, זה לא רק פרק צבאי. זו תזכורת למהן אחריות, אחוות לוחמים ומשמעות. ככל שהזמן עובר, רק מתחדדת בי ההבנה שהסיפור של חטיבה 7 הוא אחד העמודים המרכזיים בהיסטוריה של המלחמה הזאת".
התרעות פיקוד העורף