ביום שלישי הקרוב, בשעה תשע בבוקר, צפויים תושבי קרית שמונה להתכנס להפגנה בצומת ביג קרית שמונה. הם לא מתכננים מחאה סמלית וזו לא יוזמה של קומץ פעילים, אלא יציאה רחבה של משפחות, הורים עם ילדים, בעלי עסקים וצעירים, שמבקשים להציב סימן קריאה מול מקבלי ההחלטות. מאחורי הקריאה לצאת לרחוב עומדת תחושה עמוקה של נטישה, של חזרה חפוזה לעיר שלא שוקמה, ללא תוכנית סדורה שתאפשר לקריית שמונה לחזור לחיים.
המארגנים מדגישים כי זו אינה מחאה פוליטית במובן הצר, אלא מאבק אזרחי על עצם האפשרות להישאר. הדרישות שמוצגות לקראת ההפגנה אינן כלליות או סיסמתיות, אלא ממוספרות וברורות: הקלות ופטור ממסים לתושבים ולעסקים, סיוע מיידי לעסקים שנפגעו, חיזוק מערכות החינוך והבריאות, יצירת תעסוקה איכותית לבני המקום, והכרה בקריית שמונה כבעיה לאומית הדורשת טיפול חריג, עמוק מיידי וארוך טווח.
מאז החזרה מהפינוי, כך טוענים התושבים, העיר לא הצליחה להתאושש. אלפי תושבים טרם שבו, עסקים רבים נותרו סגורים, מרכזי הרחוב התרוקנו, והפער בין החיים במרכז הארץ לבין המציאות בצפון הפך מוחשי וכואב. מי שחזרו, הם אומרים, מצאו עיר עייפה, עם מעט מאוד אופק כלכלי ותחושה שהמדינה כבר סימנה וי.
אחת הדרישות שחוזרות כמעט בכל שיחה עם תושבים היא סבסוד מעונות והטבות מס, ובראשן פטור או הפחתת מע״מ. בעיני המוחים, אלה אינם בונוסים אלא תנאי בסיס להישארות של משפחות צעירות ולעצם קיומו של מרקם חיים עירוני. בלי מעונות מסובסדים ובלי הקלה ביוקר המחיה, הם טוענים, אין לצעירים סיבה להישאר בעיר, גם אם הם אוהבים אותה ורוצים להיאחז בה.
שירן אוחיון, מיוזמי המאבק ואם לילדים, היא אחת הדמויות הבולטות שמובילות את המחאה. ״אנחנו מתכננים הפגנה ליום שלישי בשעה תשע בבוקר, עם הילדים ועם המשפחות, כי כל תחום פה גוסס”, היא אומרת. “עוד מעט לא יהיה מה להציל. אני יוצאת מאזור הנוחות שלי כי אני לא מוכנה לעמוד מהצד ולראות את העיר שלי קורסת. אם אני אוותר ואשתוק, ואם אחרים יוותרו גם הם - לא יישאר פה כלום. ואז זו כבר לא תהיה בעיה של קרית שמונה, זו תהיה בעיה לאומית. יהיה פה שלט שכתוב עליו גבול״.
לדבריה, נקודת השבר המרכזית הייתה אופן החזרה של התושבים לאחר תקופת הפינוי. ״החזירו אותנו בלי שום הכנה. לא הכנה של תשתיות, לא הכנה של עסקים, לא הכנה של מערכת חינוך ולא של רפואה. מפה התחילה הטעות. חזרנו לעיר שבורה, לעיר הרוסה, שאף אחד לא מצליח לשקם אותה. אם לא יגדרו את קרית שמונה שהיא עיר מטרופולין כבעיה לאומית - אנחנו בבעיה קשה”.
אוחיון מתארת את הפערים שנחשפה אליהם בתקופת הפינוי במרכז הארץ, פערים שלדבריה שינו את נקודת המבט של משפחות רבות. ״בפינוי היינו בהרצליה. זה היה מושלם. איזה חינוך, איזה שירות. הילדים שלי היו בכיתות ד׳ ו־ה׳ ולמדו AI וחינוך פיננסי. לא סתם לא רואים את התלמידים שלנו ב-8200 - כי אין להם חשיפה. אין את זה כאן. זה לא עניין של מותרות, זה עניין של הזדמנויות חיים”.
לדבריה, החזרה לעיר חשפה פערים שלא היו גלויים קודם. ״אנשים חזרו לפה אחרי שחוו חיים אחרים. חינוך אחר, שירותים אחרים, יחס אחר. ואז הם מגיעים לקריית שמונה ושואלים את עצמם למה הילדים שלהם צריכים לקבל פחות. וגם אנחנו משלמים וגם אנחנו אזרחים, וגם לנו מגיע”.
אוחיון מדגישה כי מבחינתה המאבק אינו רק כלכלי אלא קיומי: ״אנחנו לא מבקשים פריבילגיות, אנחנו מבקשים שוויון בסיסי. שיגידו לנו ביושר אם המדינה החליטה שקרית שמונה היא אזור חיץ ותו לא. אם זה המצב- שיגידו. אבל אם רוצים שנחיה פה, נגדל פה ילדים ונקים פה עסקים, חייבים לייצר תנאים אמיתיים. אי אפשר לדרוש מאנשים להישאר בשם ציונות, ואז להשאיר אותם בלי חינוך, בלי רפואה ובלי יכולת להתפרנס״.
הקול של אוחיון מייצג דור צעיר, משכיל, שעבורו הבחירה להישאר בעיר אינה מובנת מאליה. ״אנחנו הדור הצעיר שנלחם על החיים שלו. מי שחושב שהקולות שלו בטוחים - טועה. אני אבחר במי שיעזור לנו. נקודה”.
פרץ מספר כי כבר היה בדרך להקים את חייו במקום אחר, אך בחר לחזור ולהשקיע בעיר. ״אני מכיר הרבה בעלי עסקים שהשאיפה שלהם היא למכור וללכת מפה. העיר הולכת ומתפרקת לרסיסים. תבואי לפה בחמש אחר הצהריים, הכול סגור, חושך. זו לא תחושה של עיר חיה”. גם הוא חוזר לדרישות הבסיסיות. “צריך סבסוד מעונות כמו בדרום, צריך הנחות בארנונה, וצריך לדבר ברצינות על מע״מ. לא הגיוני שנשלם רגיל ולא נקבל כלום. בלי זה אין לצעירים סיבה להישאר”.
הביקורת אינה מופנית רק כלפי הממשלה. נטע אוחיון, בן 29, בעל סטודיו לקעקועים בעיר, מותח ביקורת חריפה גם על תפקוד הרשות המקומית. “החזירו אותנו בלי הכנה. בלי תשתיות, בלי מינוף לעסקים, בלי מקומות תעסוקה חדשים. עסקים שנסגרו במלחמה לא נפתחו מחדש. כל האוכלוסייה שהייתה גלגל התנופה של העיר פשוט לא חזרה”.
לדבריו, העיר נכבית בשעות מוקדמות. “כבר בארבע וחצי חושך, ואתה לא רואה נפש חיה ברחוב. בני ה-20-30 פשוט נעלמו מהעיר”. רז מזהיר מפני גל עזיבה נוסף. ״אם לא תהיה התערבות אמיתית, ביולי יהיה כאן גל עזיבה ודאי. גם לי עברה המחשבה לעזוב, ואני נולדתי כאן וחי כאן חמישים שנה. מי שיכול להרשות לעצמו יעזוב”.
הוא מדבר גם על הפגיעה החינוכית והנפשית בילדים. ״אלה ילדים שלא למדו ארבע שנים. שנתיים קורונה ואחר כך מלחמה. יש לי ילדה בכיתה ח׳, הם בפיגור של שנים לעומת רשויות אחרות. זה לא באמת ללמוד במסגרת פינוי”. המכנה המשותף לכל העדויות הוא תחושת דחיפות. לא עוד מאבק תדמיתי, אלא מאבק על קיום. המוחים דורשים פגישה דחופה עם נציגי הממשלה, ומבהירים כי אינם מתכוונים להסתפק בהצהרות.
ביום שלישי הקרוב, בשעה תשע בבוקר, במרכז ביג קרית שמונה, תושבי העיר יבקשו תשובה אחת ברורה: האם מדינת ישראל מתכוונת להתייחס לקריית שמונה כבעיה לאומית - או להשאיר אותה להיאבק לבדה.
התרעות פיקוד העורף