"התמיכה נעלמת, והחוויות הלא מעובדות צפות במלוא עוצמתן. אז עלולים להופיע תסמיני פוסט-טראומה, רגשות אשמה, תחושת ריק קיומי ואובדן משמעות. הפער בין עולמות הלחימה והאזרחות מחריף את הניתוק. הלוחם חוזר לסביבה שאינה מבינה את עוצמת החוויה, ומאבד את תחושת השייכות לצוות. המעברים התכופים בין חזית לעורף, האופייניים לאנשי מילואים, יוצרים חוסר רצף תפקודי ורגשי" המשיכה.
"מאז פרוץ המלחמה התרחבה פעילות סה״ר לשיתופי פעולה עם גורמים צבאיים וחוץ צבאיים, ובהם מצ״ח וקהילת 'פז"מ', תוך פיתוח נהלים לאיתור וזיהוי מצוקה אובדנית בקרב משרתים" מספרת בן-דיין. מאז הרחבת השירות נרשמה עלייה של עשרות אחוזים בפניות חיילים ומילואימניקים - נתון המעיד גם על עלייה במודעות וגם על צורך גובר במענה רגשי מיידי. בסה"ר מדגישים כי החלון הקריטי שלאחר השיבה לחיים האזרחיים מחייב מערכת תומכת, זמינה ואנונימית.
"האנונימיות והנגישות של קווי התמיכה מפחיתות חסמים תרבותיים וסטיגמטיים, במיוחד בחברה צבאית שבה תחושת חולשה וקושי מזוהים לעיתים עם כישלון. האפשרות לדבר מבלי להזדהות ולקבל תגובה אנושית מיידית, מאפשרת פורקן מיטיב, מפחיתה אימפולסיביות ויכולה לספק רשת ביטחון בשעות קריטיות" אומרת בן-דיין.
היא הוסיפה ואמרה: "מחקרים בצבאות מערביים מראים כי שיעור האובדנות נמוך בזמן הלחימה ועולה רק לאחריה, כאשר התמיכה נעלמת והעיבוד הנפשי מתחיל. זהו שלב שבו מנגנוני ההגנה נחלשים והכאב הנפשי מתפרץ" מסבירה בורד, "זו תופעה שמדגישה את הצורך במעקב יזום, ליווי מתמשך והתערבות ממוקדת במיוחד בתקופת המעבר".
לדבריה, תוכניות Transition Care שפותחו בצבאות מערביים מדגימות יעילות גבוהה בהפחתת אובדנות והן כוללות מעקב פסיכולוגי יזום, חונכות בין לוחמים וזמינות תמיכה 24/7. רכיב מגן חשוב הוא צמצום הנגישות לאמצעים קטלניים בשלב הסיכון הראשוני - לדוגמה, הפקדת נשק אישי בתנאים מבוקרים. במקביל, שילוב מפגשים קבוצתיים ותמיכה משפחתית מודרכת תורמים לחיזוק השייכות ולמניעת חוויית ניתוק ובדידות.
התרעות פיקוד העורף