כל זה היה בבוקר שבעה באוקטובר. בצהריים כבר הופיעו 150 ג'יפאים מארגון השומר החדש שגויסו למשימות בדרום. "זה התחיל במשימות של הגנה ויצירת נוכחות, והפך למשימות חילוץ של משפחות מהעוטף, חילוץ חיילים, חילוץ גופות, שינוע ציוד צבאי, כמעט כל דבר שאפשר להעלות על הדעת". בסוף אותו שבוע מנתה יחידת הניוד של זילברמן 1,500 ג'יפים. בתוך שלושה שבועות הפכה לחטיבת מילואים וקיבלה את השם המחייב "יחידת הר ציון".
זו הייתה חטיבת המילואים הראשונה שהוקמה בראשית המלחמה. "התחלנו עם מתנדבים של השומר החדש והציבור הכללי, כי ברגע שפרסמתי פוסט, הגיעו מאות אנשים", התרגש זילברמן. "מהר מאוד זה התמסד על ידי המבצעים כמודל חטיבתי, ארבעה גדודים כשלכל גדוד מאות ג'יפים שמסוגלים להסיע חטיבה. אספנו את האנשים הכי טובים במדינת ישראל, מאות מתנדבים שאהבת הארץ מפעמת בהם במובן הכי פשוט של המילה, שביקשו להתגייס להגנה ולשמירה על המדינה בלי תנאים ובלי ציפייה לתגמול".
היום מונה החטיבה כבר ארבעה גדודים. "אנשיה מבוגרים, שיערם לבן, רובם חזרו מהפטור למילואים וכולם יחד הסיעו לאורך מעל עשרה מיליון קילומטרים ומעל 40 אלף לוחמים במהלך המלחמה עם שתי תאונות דרכים קלות בסך הכול", חייך זילברמן. "הצבא קיבל לא רק איכות נהיגה אלא גם גמישות אין-סופית, כי מדובר באנשים שזמינים למלחמה, הם לא משוחררים טריים או מילואימניקים עם משפחות צעירות. במבצע עם כלביא הם היו הראשונים להתייצב, ומהירות ההגעה שלהם הייתה מיידית".
הם היו בעזה, בסוריה, ביהודה ובשומרון, בפעילות רציפה, ביכולת לייצר הדדיות ולהעניק גיבויים. וכל זה נולד מתשתית ארגון השומר החדש שזילברמן הקים. הוא עצמו היה בשטח עם היחידה בפעילות על מלא. רק בחודש שעבר, בתום 600 ימי מילואים, השתחרר בפעם הראשונה מאז החלה המלחמה.
זה היה הרגע שבו נבט הזרע הראשון של הארגון. "אמרתי לעצמי, איך יכול להיות שאני עושה מבצעים בחוצה גדר ומוכיח חוסן ועוצמה מול האויב וכשאני חוזר הביתה אני מרגיש כמו סמרטוט בלי יכולת להגן על המשפחה שלי. אמרתי לאבא, אין דבר כזה לחסל את העדר, ניתן פה מאמץ של חודש ונייצב את המצב. חזרתי לבסיס, הודעתי שאני יוצא לעזור למשפחה שלי, קיבלתי מהרס"ר דגל ישראל, חזרתי עם אבא שלי לשטח והקמתי בו אוהל קטן. תקענו בו דגל וצינור השקיה, הבאנו כמה מזרנים ואת הספרים מהמכינה. אמרתי, אתמקם פה שבועיים-שלושה, אתן נוכחות חזקה מול הבדואים ונסיים את הסאגה הזאת. בפועל גרתי שם שנתיים וחצי".
החליטו לארגן מפגש. הודיעו לחקלאי הסביבה. "זה היה ב-2009, ביום שישי בצהריים. הייתי בטוח שיבואו 20 חבר'ה והגיעו קרוב למאה חקלאים מכל רחבי המדינה שאמרו, 'המצב שלנו קטסטרופה, והאירוע של אבא שלך קשה אבל לא הקשה ביותר'. אני זוכר שהסתכלתי עליהם, ומה שהכי בלט לעין היה הגיל הממוצע, סביבות 60. אלו היו אנשים לא צעירים שמתמודדים עם מצוקת פשיעה אדירה, והאמירה המרכזית שלהם לילדים שלהם היא, 'תעשו הכול, רק אל תהיו חקלאים'. הם הגיעו לנקודת שפל כל כך עמוקה, שמבחינתם להיות חקלאי זה דבר שמועד לפורענות. הם אמרו, מילא שאנחנו מתמודדים עם בצורת, עם מזיקים, עם השקיה יקרה, אבל מצב שבו אנחנו לא יכולים לשמור על הגבולות החקלאיים שלנו הוא הקש האחרון. באותן שנים היו שטחי מרעה בהיקפים של 200 אלף דונם גם בגליל וגם בנגב, כולל קיבוצים חזקים שכולם תחת פשיעה קשה מאוד, שהגיעו למסקנה שלא משתלם להם להחזיק את עדרי הבקר".
"ככה הבנתי שמצב החקלאים משקף אירוע הרבה יותר גדול שמתחיל באמצע שנות ה-80, במשבר הקיבוצים, כשהמפעל האידיאולוגי הזה פושט את הרגל והצינור שחיבר את החברה הישראלית לאדמתה במידה מסוימת התמוטט. עשרות אלפי משקים חקלאיים נסגרו, גם הטכנולוגיה השתנתה, והחקלאות הפכה לנושא שאיבד את קרנו ואת גאוותו, את חזונו ואת חלומותיו ובעיקר את היכולת שלו לשאוב אליו צעירים ולייצר דור המשך. ועוד הבנתי שהגענו לעידן חדש שבו ממש לא מובן מאליו שהחקלאות הישראלית תישאר".
18 שנה חלפו מאז, והיום מדובר בארגון שמסייע לחקלאים בכל משימה ובכל קצות הארץ. "הקמנו מגן דוד אדום חקלאי", אמר זילברמן בפשטות. "תשתית מתנדבים שומרת בלילות על שטחים מפלישות כדי שהחקלאי יוכל לישון בשקט, ונותנת מענה לכל מצוקה של חקלאי וסיוע של ידיים עובדות לכל צורך חירום. היום חקלאי יודע שהוא לא לבד ושאם הוא בצרות, הוא מתקשר, ממש כמו שמתקשרים למד"א, ומישהו נותן לו יד. יצרנו גם שינוי תפיסה בהקשר הביטחוני, כי היה לנו ברור שמדינת ישראל חייבת לקבל אחריות על הנושא הזה. אז בנינו שיתוף פעולה אסטרטגי עם משמר הגבול והמשטרה, ועשינו עבודת חקיקה. אבל הדבר הכי חשוב, חינכנו דור שיבין את ערך החקלאות ושהנושא של החיבור לאדמה הוא רכיב משמעותי בזהות שלו".
המגמה מייצרת השקעות שמקדמת עצמאות מזון. "איפה שאין צעירים, אין משקיעים", אומר זילברמן. "היום המשקיע אומר לעצמו, מעניין אותי להיות שותף לוועידה חקלאית, מטע תמרים, חממה מתקדמת, כרם יין. גם המדינה מבינה שהחקלאות מייצרת עצמאות מזון, וכמו שהיא צריכה עצמאות חימוש ואנרגיה, אסור לה להיות תלויה במזון מטורקיה וירדן".
במהלך המלחמה הוקמו כאלף כיתות כוננות ברחבי הארץ, בתוכן גם ביישובים המרוחקים שעל קו הגבול, הגם שמדובר במודל הגנתי המתכתב עם מתנדבי ארגון השומר, זילברמן טוען שהן על סף התפרקות וקורא להוציא את השליטה עליהן מהמשטרה ולהעבירן לפיקוד העורף.
"כיתות הכוננות הוקמו מתוך תפיסה של ביתי הוא מבצרי", הוא אמר. "מה שקרה בפועל, וזו טרגדיה ענקית, שהכיתות הללו בנויות על מודל הפעלה שמסתמך על אנשים. אם יש בן אדם תותח, הכיתה עובדת בצורה פנומנלית. אם אין אנשים חזקים, ההגנה לא מתקיימת. עוד דבר שלא קיים בכיתות הכוננות זה הדדיות. הן לא מתרגלות הגנה על הסביבה אלא כל אחת על היישוב שלה. חלק מהכשל בשבעה באוקטובר היה שלא היה שיתוף פעולה. אם יישובים בטווח שבעה קילומטרים היו יוצאים באופן מאורגן להציל את התושבים הסמוכים, מאות רבות של בני אדם היו ניצלים ממוות".
"השבוע פגשתי יזם נדל"ן מתל אביב שסיפר שהייתה פריצה לאחד הפרויקטים שלו באזור כרם התימנים ויש נגדו איומי פרוטקשן. צריך להגיד שהדבר הזה התחיל בגניבת ציוד חקלאי ובעלי חיים ובפגיעה בתשתיות ובחקלאים, וכשארגוני הפשע האלו צברו ביטחון ומשאבים, הם עברו לאזורי התעשייה ולאתרי הבנייה, והנה הם כבר הגיעו למרכז. משם הדרך קצרה מפשיעה כלכלית לפשיעה לאומנית".
מלחמת חרבות ברזל סיפקה עבודה רבה לארגון השומר החדש. כבר בתחילתה יצאו המתנדבים לשמור על מתחמים וחוות שבעליהם החקלאים נקראו לשרת בצו 8 וטיפלו בעשרות חקלאים וחוות חקלאיות שנפגעו במלחמה, גייסו ידיים עובדות ומשאבים כספיים לחקלאים שנקלעו למשבר ביישובי העוטף ובעקבות הפינוי בדרום ובצפון. רבים מהם הגיעו לקריית שמונה מדי יום, פינו את ההריסות, ניקו את הרחובות, גזמו את הגינות, וכשהגיעה העת סייעו לתושבים לחזור לביתם.
התרעות פיקוד העורף