לדברי בשירי, אף שהיחידה הייתה ערוכה היטב למקרים שונים, לאירוע כמו זה שהתרחש ב־7 באוקטובר לא היה כל תרחיש. “לא בדמיון ולא בשום תוכנית", הוא אומר. “היו לא רק חיילים חטופים, אלא גם תינוקות, ילדים, נשים, קשישים. אזרחים. זו הייתה מציאות ללא תקדים. עבור הקצין המלווה זה איננו רק מקצוע. אנחנו מלווים את ההורים, האחים והדודים של החטופים, וגם את הכניסה לביתם ברגע שמבשרים להם על מות בן משפחתם, הודעה שמחריבה את עולמם. ברגע שאדם מוגדר כנעדר או חטוף, אתה נכנס פנימה פיזית ורגשית. אתה הופך להיות נוכחות קבועה בבית שהעולם שלו התהפך. הכאב שם מוחשי, ועל אף המקצועיות והחוסן הנפשי, אתה לא יכול להישאר מנותק. אתה בן אדם, אתה הורה. אתה רואה את הפחד הזה בעיניים".
הקשר האישי בין בשירי למשפחת חן התעצם בשורה של צירופי מקרים בלתי נתפסים. “גם אני וגם איתי נולדנו ב־2 בפברואר", הוא מספר. “כשגילינו את זה, פשוט הייתה צמרמורת. בנוסף, אני גדלתי ברחוב שבו חגית גדלה, ולמדתי בתיכון שבו היא למדה. התחלתי את השירות שלי כשריונר בגדוד 77 – בדיוק הגדוד של איתי. זה פשוט הדהים אותנו. כאילו כל חיי הובילו לרגע הזה, לפגוש אותם, להיות שם בשבילם. זו משפחה שורשית, חזקה, עם מסורת צבאית. היה לי הכבוד ללוות אותם".
גם לאחר סיום התפקיד הרשמי, החיבור קיים. “זה קשר של שנתיים וחודשיים", בשירי מסביר. “לא קשר שאתה סוגר תיק ונעלם. הם אנשים יקרים, שאכפת לך מהם באמת. עברנו דרך ארוכה יחד, והדרך הזו לא נמחקת. אני רק שמח שיכולתי להיות שם איתם, בכל תחנה בדרך".
סא"ל א’ מציין שממשלת תאילנד שלחה מיד לישראל צוות שיסייע בריכוז המידע ובקשר עם המשפחות: “התהליך עם התאילנדים לא היה פשוט. בהתחלה הם ביקשו לנהל הכל בעצמם, דרך צוות המשימה שהגיע מבנגקוק. עם הזמן נוצרו קשרים ישירים, ובחלק מהמקרים הצוות העלה את המשפחות לשיחות איתנו. עדכנו אותן בכל, מאותות חיים ועד לבשורות הקשות ביותר. אתה מסביר לאנשים שמעולם לא שמעו את המילים ‘אסלאמיק ג’יהאד’ מה קורה בעזה. אתה צריך לחזור שוב ושוב, בסבלנות אין קץ, מתוך ידיעה שהם לא חלק מהסכסוך ולא מכירים את המציאות שלנו".
לדבריו, מדינת ישראל עשתה מאמצים רבים להקל על בני המשפחות של האזרחים הזרים שנחטפו: “הבאנו את המשפחות לארץ כשצריך, דאגנו לפיצויים, לחשבונות בנק, לבירוקרטיה מינימלית".
התרעות פיקוד העורף