השינוי בצפת לא התרחש ברגע אחד. כבר משנות השמונים החלה שחיקה כלכלית שפגעה בעיקר בערי פריפריה, ובמקביל התיירות - תחום רגיש לביטחון ולכלכלה - ידעה תנודתיות. אמנים וצעירים החלו לעזוב, מרכז העיר נחלש, והמציאות השתנתה בהדרגה, כמעט בלי שהעיר עצמה הבחינה בכך בזמן אמת.
את הנתון הזה מאשרים גם תושבים ותיקים נוספים. אחד מהם אומר כי כיום פועל בצפת בית ספר יסודי ממלכתי אחד בלבד. "כשהייתי ילד היו בעיר שלושה בתי ספר חילוניים", הוא אומר. "זה לא קרה ביום אחד. כל פעם עוד משפחה עוזבת, עוד כיתה נסגרת, עד שנשאר כמעט כלום".
תושב ותיק שעזב מסביר: "פעם הייתה כאן סצנה של בילויים, כל הסלבס היו באים. היו כאן רק 12,000 תושבים עם אוכלוסייה מגוונת, שמורת טבע. היום הרבה מהתושבים הם אוכלוסייה דתית ענייה, זה התחיל בשנות השמונים, תשעים. התחילו להקים שכונות חרדיות וזהו, עוד עיר נפלה".
עם זאת, פיטוסי מסרבת להישאר בעמדה פסימית. "אני מאמינה בצפת", היא אומרת. "אני רואה ציבור חילוני ומסורתי שמתחיל לחזור, צעירים שמחפשים אלטרנטיבה, ואני מאמינה שזה יילך ויתגבר". לדבריה, האמונה הזו היא גם שמניעה אותה לפעולה פוליטית. "אני מתכוונת להתמודד בבחירות הבאות. אני רוצה להיות התקווה של האנשים שמרגישים שלא סופרים אותם, ולהחזיר לעיר הזו חיים אזרחיים מגוונים".
השינויים הדמוגרפיים התרחשו במקביל לשחיקה כלכלית. צפת, שבעבר שימשה מרכז מסחרי אזורי, איבדה בהדרגה את מעמדה. הקמת מרכזי קניות בראש פינה ובכרמיאל שינתה את דפוסי הצריכה, וגם תושבי העיר עצמם החלו לקנות מחוץ לה. מרכז העיר איבד מתפקידו כמוקד חיים יומיומי: חנויות נסגרו, עסקים מתחלפים, והרחובות שקטים בשעות רבות של היום.
ביום רביעי מתקיים שוק בעיר, ויש בו תנועה - אבל הסוחרים מצננים את האופטימיות. "לאנשים יש פחות כסף, הם מוציאים פחות", אומר בעל באסטה ותיק. "יש מטיילים, אבל זה לא כמו פעם".
בתוך מציאות שבה התרבות האזרחית הצטמצמה, נותר בצפת סמן חילוני-ציבורי אחד שמצליח עדיין לאחד קהלים: הכדורסל. לקבוצה המקומית מ.ס צפת בליגה הלאומית, מגיעים דתיים וחילונים, צעירים וותיקים, אולי אחד המקומות האחרונים שבהם העיר מתכנסת סביב חוויה משותפת שאינה מגזרית.
"זו עיר מורכבת בצורה חריגה: שכונה ערבית, חרדים מכל הסוגים, ציונות דתית, חילונים, מסורתיים, עולים, שני מרכזי קליטה, בסיסי צה"ל, בית משפט, עיר עתיקה, מכללה. יש בה כל מה שיש בירושלים רק שירושלים מסיימת כל שנה בגירעון היא מקבלת מענק מהמדינה".
קקון אינו מתכחש לכך שהציבור החרדי הוא כיום הרוב בעיר, אך מדגיש כי הדבר אינו מגדיר את מדיניותו. "נכון שחלקם של החרדים בצפת גדול מדל הציבור הכללי", הוא אומר, "אבל אני ראש עיר של כולם. האחריות שלי היא לשרת את כל האוכלוסיות בעיר". לדבריו, חלוקת המשאבים אינה נגזרת רק מהרכב דמוגרפי, והוא מציין השקעה מכוונת בציבור הכללי.
באשר לבריחת צעירים, קקון מסויג. "צעיר מהמרכז לא יבחר לעבור לצפת, אבל אנחנו עושים מאמץ גדול להשאיר את הצעירים שלנו". לדבריו, תהליכי עבר של הזנחת בינוי ושירותים יצרו גם תופעה רחבה של בנייה לא חוקית.
סוגיית הבנייה הלא חוקית מקבלת ממנו התייחסות ישירה. "יש בעיר מאות מקרים של בנייה לא חוקית מהעבר", הוא אומר. "אנחנו בוחנים איפה אפשר להסדיר ואיפה לא ובמקומות שאין אפשרות להסדרה תהיה הריסה. אי אפשר לנהל עיר ולהעלים עין".
המלחמה, לדבריו, פגעה בעיר קשות. "ספגנו כ-2,000 טילים, חצי מהדיור לא ממוגן, הילדים לא פונו והפגיעה הנפשית עמוקה". לדבריו, העיר זקוקה לסיוע ממשלתי משמעותי של מאות מיליונים כדי לקצר תהליכי שיקום של עשרות שנים לשנים בודדות.
גם על החינוך החילוני הוא אינו מתכחש: "כן, הוא הצטמצם. היום יש בית ספר יסודי ממלכתי אחד. אם נחזק תעסוקה וחינוך - אנשים יישארו. אבל למה למפעל לפתוח פה ולא ביקנעם?".
צפת של היום חיה על קו תפר: בין שימור היופי להרחבת פערים. יש בה ביקורת וקשיים, אבל גם תקווה. השאלה הגדולה שנותרת פתוחה אינה אם צפת השתנתה אלא אם תצליח להפוך את השינוי הזה למסלול של התחדשות. עיר קודש יכולה להיות גם עיר שחיה. השאלה היא האם עוד יש לה ההזדמנות.
התרעות פיקוד העורף