לילדים האלה יש אבא. אבא אוהב, אבל גם עצבני וחרד ובעיקר לא צפוי. הילדים האלה לא יכולים לדעת מראש מה עלול להקפיץ את אבא, לגרום לו לצעוק או לשבור דברים. לילדים האלה יש אבא גיבור. אבא שהיה רגיל, עד שמשהו קרה. עד שהמראות והריחות והזיכרונות משדות הקרב נכנסו הביתה.
עוד מספר חגי: "אני לא נכנס לבריכות או לים, אני מתקשה ללכת כמו כולם לחדר האוכל במלון או למקומות הומי אדם בטיול עם המשפחה. רק בשנת 2023 הוכרתי כפוסט-טראומטי על ידי משרד הביטחון. חשוב לנו שיגדירו אותנו נכון, כהלומי קרב, ולא יסתפקו בהגדרת הפוסט-טראומה, כי זה מוביל לטיפול לא נכון. מעבר לזה, נושא הילדים חשוב לי, ולכל החברים שנמצאים איתי במאבק, מאוד. הם המרכז, הם העתיד שלנו, ולכן חייבים להעלות את המודעות לנושא. המדינה צריכה להכיר בחוק בילדים שלנו ולספק להם מעטפת".
על התמודדות ילדים לאבות עם פוסט-טראומה היא אומרת: "הילדים לומדים להיות בשקט כשאבא בקריזה, הם רואים את הבית נשבר. בלילה אבא צורח, והם צריכים לקום בבוקר ולהגיע לבית הספר ולהתנהג כאילו לא קרה כלום. ולא מתחשבים בהם. מערכת החינוך צריכה ליצור תוכנית חוסן. אנחנו מדינה שנמצאת במצב של בריאות נפשית מאוד קשה".
עוד מספרת אריאל: "התחלתי להבין שבטח יש עוד ילדים שחווים דברים כאלה ומרגישים לבד, כמוני, ואולי מתביישים במצב, כי קשה להגיד 'אבא שלי חולה'. עכשיו אני מתגאה בזה, זו פציעה שנגרמה לאבא שלי בגלל שהוא נלחם בשבילי, בשביל כולנו, בשביל הילדים שיהיו לי בעתיד. אני מנסה, ואני אצליח, להראות לכולם שזה לא משהו שצריך להתבייש בו, ושאנחנו יכולים להיות יחד בזה".
כץ הצעירה מקווה להקים קבוצות תמיכה לילדיהם של הלומי הקרב, ליזום עבורם פעילויות ולהוציא אותם, ולו לפעמים, ממעגלי הקושי הביתיים. "כשזה התחיל פחדתי מאוד", היא מודה, "מצד שני, פחדתי שאם אגיד משהו, ייקחו אותו ממני. הוא היה שובר דברים ורב עם אמא שלי, ואני הייתי נשארת ערה כל הלילה בלי לדעת מה יהיה בבוקר. זה נמשך ככה שנה-שנתיים, ברמה יומיומית. חודשים שלמים לא הלכתי לבית הספר. כשניסיתי להיפתח ולספר מה עובר עליי, הציעו לי לצאת לפנימייה, אבל אז, מי ידבר עם אמא שלי, שמתמודדת עם כל כך הרבה דברים? ומי יוודא שאבא שלי קם לעבודה בבוקר? ומי יעיר את אחותי לבית הספר?".
עוד מוסיפה: "כדי שזה יקרה, המערכת צריכה קודם כל לאתר ולזהות אותם. חיוני שתהיה פרוצדורה מוסדרת להעברת מידע ולתיאום בין המערכות, משרד הביטחון ומשרד החינוך, כי ההורים עצמם לא תמיד משתפים במצוקה. בעיה נוספת היא הקטנטנים - הם אינם מטופלים אף שגם הם חווים קושי. זה חייב להשתנות. וזה צריך להתחיל מלמעלה, צריך להיות מתווה-על שיוביל צוותים חינוכיים להפנות לנושא משאבים ותשומת לב. כשם שמכשירים צוותים בנושא חוסן, יש להכשיר אותם לנושא הלומי הקרב".
עוד מוסיפה: "יש מקום לעטוף את ההורה, את הילד ואת המשפחה כולה בהתמודדות הארוכה הזאת ולאפשר שיח על מה שקורה. כיוון שהפוסט-טראומה מייצרת בדידות, כדאי להקים מרכזי משפחות נעימים, שיאפשרו הגעה כמשפחה ויציאה מהבדידות. מעבר לזה, עלינו כחברה מוטלת האחריות להיות רגישים יותר, במיוחד כבעלי תפקידים הקשורים לילדים ולנוער".
התרעות פיקוד העורף