אמבולנס פינה את מילברג לבית החולים איכילוב, כשהיא מקובעת וסובלת מכאבי תופת. "צרחתי. פשוט צרחתי. אמרתי להם 'תהרגו אותי, אני לא יכולה יותר'", היא מתארת. "זה כאב שאי אפשר להסביר. כל הגוף משותק, והכאב רק מתגבר". בן זוגה, שנפצע בכתף, לא הורשה להיכנס לחדר הטראומה ולשהות לצידה: "מצאתי את עצמי לבד, מקיאה על עצמי כי אני לא יכולה לזוז, מחכה לצילומים. אין שליטה על כלום. אתה מאבד את הגוף שלך בבת אחת".
בצילומים התבררה חומרת הפציעה: חוליה בעמוד השדרה התרסקה, אחרת ספגה שבר דחיסה, ורסיסים חדרו לאזור נוזל חוט השדרה. מילברג נותחה והועברה למחלקה האורתופדית, ומשם לאשפוז של חודשיים בשיקום. "בהתחלה הייתי סיעודית לגמרי", היא מספרת. "מקלחים אותי, מאכילים אותי, שוכבת ימים בלי יכולת לזוז. אני בן אדם פעיל, שמח, קרייריסטי - ופתאום הכל נעצר".
לדבריה, היא רכבה בזהירות: "נכנסתי לצומת באור ירוק, ומכונית פשוט התפרצה באדום, במהירות. זו הייתה תאונה חזיתית, בעוצמה כזאת שבה הועפתי באוויר". בשנייה הזו היא הספיקה לחשוב: "לפני שנתיים עברתי תאונת דרכים ונפגעתי בראש. אמרתי לעצמי: הפעם לא. תכננתי איך ליפול. החלטתי ליפול על הידיים ועל צד ימין. ריסקתי את הירך והאגן, מה שגרר שלושה ניתוחים, שברתי את המרפק ביד ימין ואת המפרק ביד שמאל".
ד"ר דיאנה גולדין, מנהלת מחלקת השיקום בה מאושפזת אירית בבית החולים השיקומי רעות תל-אביב: "אירית נפצעה באורח בינוני בתאונת אופנוע והגיעה אלינו כשהיא סובלת משברים ברגל ימין, באגן ושברים בידיים. בתהליך השיקום הצוות הרב מקצועי עובד איתה בין השאר על חיזוק השרירים, יכולת התנועה, שיווי משקל, כשהמטרה היא להשיבה לעצמאות תפקודית מקסימלית. אירית היא אחת מעשרות נפגעי תאונות דרכים שמגיעים אלינו לאשפוז, כאשר 80 אחוז מהם רוכבי דו גלגלי. הפגיעות השכיחות ביותר הן שברים בגפיים, פגיעה ברקמות רכות, מכות יבשות, שטפי דם. המטופלים הללו סובלים ממגבלה קשה בתפקוד, כאבים ממושכים, חוסר שינה, חוסר מנוחה לצד התמודדות עם השלכות רגשיות. הטיפול השיקומי הרב מקצועי מתמקד בהשבת יכולות תפקודיות לצד ליווי ותמיכה רגשית.
ממוצע האשפוז השיקומי לאחר תאונות כאלה נע בין חודשיים לארבעה חודשים, תלוי בסוג הפגיעה. חשוב להדגיש כי גם לאחר השחרור מאשפוז, האדם לא חוזר מיד לעצמאות מלאה. התהליך עשוי לקחת עד שנה, כשבמהלכה הוא נדרש להמשיך בתרגול עצמי, בטיפול שיקומי בקהילה עד להשתלבות מלאה במעגלי החיים. תאונת דרכים הינה אירוע משנה חיים. האדם מאבד את עצמאותו בפתאומיות ויש לכך השלכות רבות על מצב רוחו, על מארג התפקוד המשפחתי, הזוגי ולכן גם החזרה הביתה בסוף השיקום כרוכה עצמה בתהליך הסתגלות אישית, משפחתית ותעסוקתית".
חן דמארי פונתה לבית החולים בילינסון ונותחה באותו יום. עצם האשפוז היה עבורה חוויה קשה: "ההקאות, הגוף בטראומה, וברגע אחד אתה מאבד עצמאות. לא קם לשירותים, לא שוטף פנים. אתה סיעודי. כשקלטתי שאני תלויה בבעלי ובאחיות שלי, זה שבר אותי". חמישה ימים לאחר התאונה והניתוח היא הועברה לשיקום ברעות, כשהיא סובלת עדיין מכאבים עזים.
שבועיים מאוחר יותר, חן דמארי עדיין על כיסא גלגלים. "אני רואה אנשים הולכים על הרגליים וזה שובר לב כי אני עדיין לא שם", היא מודה. "אני צעירה, כולם אומרים לי 'יהיה בסדר', ואני באמת מאמינה לזה, אבל בינתיים אני תקועה. לא מזמן נפלו לי כדורים על הרצפה ולא הצלחתי להרים אותם. התחלתי לבכות. אתה קולט שאתה לא מצליח לעשות פעולה בסיסית".
המסר שלה ברור: "שימו עשר עיניים על הכביש. בשנייה אחת, בגלל טעות קטנה, אדם עובר למציאות אחרת לגמרי. ואין דבר כזה 'בטוח' על שני גלגלים. לאלה שכבר נפצעו - תילחמו על הניצחונות הקטנים. להרים משהו, להצליח לבד. משם בונים בחזרה את החיים".
ובתוך כל זה, החיים המשיכו לקרות: "בדיוק באמצע הסיפור נולד לי בן", טרוליו אומר. "אבל אתה לא יודע אם תוכל להרים אותו, לטפל בו, להיות אבא כמו שדמיינת. יש שלבים שבהם אתה מותש, עובד קשה ולא רואה תוצאות. מצב הרוח יורד, האמונה מתערערת. זה מאבק יומיומי". הרופאים לא ידעו לומר לו אם ישוב ללכת. אבל טרוליו עבר מכיסא גלגלים להליכון ומזה לקביים. היום הוא כבר הולך. "קרו דברים שהרופאים לא ידעו להסביר", הוא מנסח. "חד-משמעית ניסים. כאחד שלא כל כך האמין, פתאום אתה שואל שאלות. למה אני עומד על הרגליים ואחרים, שהיו סביבי, לא. היה לי יעד אחד ברור: לחזור הביתה ולהרים את הבן שלי".
השיקום שלו נמשך כיום במרכז הרפואי, "שלושה-ארבעה ימים מלאים בשבוע: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה, פסיכולוגים, תזונאית, רופא שיקומי. כבר לא באשפוז מלא, מנסה לשלב חיים עם שיקום. עכשיו צריך לגלות מחדש מה אפשרי בשבילי. לחפש את עצמי, לבנות שגרה חדשה, לחזור לחיים".
לפציעה היה מחיר נוסף: "הקשיים הכלכליים נכנסו לתמונה מהר מאוד, והם מוסיפים מתח יומיומי למשהו שגם ככה קשה להכיל. המציאות שלי השתנתה כמעט בכל תחום. לצאת לעבודה, לישון לילה שקט, להרגיש ביטחון בתוך הגוף שלך - הכל נהיה משהו שצריך להילחם עליו. יש ימים טובים, ויש ימים קשים מאוד. אתה לומד מחדש איך לחיות, איך להתמודד, איך לא להישבר. גם הזוגיות והקשרים האישיים משתנים. קשה להסביר למי שלא עבר את זה כמה תאונה משנה אותך - את הסבלנות, הביטחון, היכולת להיות רגוע".
קושי מיוחד הוא חווה במפגש עם הבירוקרטיה: "להגיע שוב ושוב לוועדות של הביטוח הלאומי, לשבת מול אנשים זרים ולפרט את הסבל - זה פותח את הפצע מחדש. אתה צריך להסביר למה אתה לא מתפקד כמו פעם, להוכיח בכל פעם מחדש שהקושי אמיתי". ועם זאת, בתוך הקושי יש גם רגעי אור, "ניצחונות קטנים - יום עם פחות כאב, התקדמות בטיפול, מצב שבו אתה מצליח לקום בבוקר ולהמשיך. אלה דברים שאנשים מבחוץ לא תמיד רואים, אבל בשבילי הם עולם ומלואו".
חבושה, שמתמודד עדיין עם צליעה ועם קשיים נפשיים, מבקש להדגיש שתאונת דרכים מלווה את הפצוע תקופה ארוכה מאוד. "היא ממשיכה חודשים ושנים אחרי", הוא אומר. "יש פצועים שקופים שחיים בינינו, אנשים שקמים כל יום למאבק פיזי ונפשי, ולא תמיד מקבלים את התמיכה הכלכלית או החברתית שהם זקוקים לה. המטרה שלי היא לחזור לחיים עצמאיים ככל האפשר, להחזיר לעצמי ביטחון, משמעות ושגרה - וגם להשתמש בקול שלי כדי שאנשים יבינו את המחיר האמיתי של תאונות דרכים. גם פתחתי קמפיין 'גיב בק' שנועד לסייע לי ולהשמיע את הקול שלי".
התרעות פיקוד העורף