המחקר, שהתבסס על מדגם אינטרנטי ארצי של 502 משיבים, מצא כי אומנם קיימת עלייה ניכרת במוכנות הציבור לקבל אנשים עם מוגבלות בחיי היום-יום, אך הפער בין סוגי המוגבלויות עדיין חד וברור. בעוד המוגבלויות הפיזיות והחושיות זוכות ליחס חיובי יותר, דווקא המוגבלויות הנפשיות והקוגניטיביות ממשיכות להיתקל בחסמים ובדעות קדומות.
על פי הנתונים, 82% מהנשאלים מוכנים לעבוד לצד אדם עם מוגבלות פיזית, וכ-73% הביעו מוכנות דומה ביחס למוגבלויות חושיות, כגון לקות שמיעה או ראייה. לעומת זאת, כשמדובר במוגבלויות שאינן נראות לעין, המוכנות יורדת משמעותית: רק כ-54% מוכנים לעבוד לצד אדם עם מוגבלות קוגניטיבית, ורק 50% לצד אדם עם מוגבלות נפשית.
ביחס למגורים, ההבדל חד עוד יותר: כ-55% מהציבור מוכנים להתגורר בסמיכות לאדם עם מוגבלות פיזית וכ-57% ליד אדם עם מוגבלות חושית - אך רק כ-30% מוכנים לגור ליד אדם עם מוגבלות קוגניטיבית, וכ-20% בלבד ליד אדם עם מוגבלות נפשית. ככל שהגיל עולה, המוכנות לשלב אנשים עם מוגבלות - פיזית, חושית וקוגניטיבית - הולכת ומתחזקת, בעוד שהיחס למוגבלות נפשית נשאר נמוך וקבוע, בכל קבוצות הגיל.
עם זאת, 91% מהציבור מאמינים כי כל אחד יכול לתרום ליצירת חברה מכילה ושוויונית יותר. נוסף לכך, כשליש מהישראלים סבורים שהיחס כלפי אנשים עם מוגבלות השתפר בשנתיים האחרונות, בעיקר מאז שבעה באוקטובר, ומעניין לראות שגם בקרב אנשים החיים עם מוגבלות שיעור דומה מדווח על תחושת שיפור. עם זאת, רבים אחרים עדיין אינם מרגישים שינוי.
שי הוסיפה: "ב'לינק 20' אנחנו פועלים כדי לצמצם את המרחק יום-יום - על ידי חיבור בין אנשים עם וללא מוגבלות, קידום קולות שלא תמיד נשמעים לעמדות מפתח, ויצירת מרחבים שבהם המפגש האנושי הוא המרכז. בסוף, זו הדרך הכי יעילה לנפץ הטיות ולהנכיח שוויון והכרה".
התרעות פיקוד העורף