"תראי איזה שְׁבּוּרִים אנחנו", אמר לי אחד מהם, עם רסטות וטורבן וצחק בלי שיניים. אני רק שמעתי את "השבורים", עם הדגש בב', וחשבתי לעצמי שזה וידוי חמוד, ואולי זה בכלל בגלל אדי האלכוהול שנדפו ממנו. "למה שברו לך שלוש צלעות למההההה", זעק אחד מהם באמצע הטקס לעבר חברו, "זה לא שלוש זה שבע צלעות!", ענה לו חבר שלו. "למההה", חזר הבחור, רץ לבמה וחזר למקומו.
אנשי המקצוע והעו"סים עם הלב הגדול זה דבר אחד. הם יודעים איך לגשת אליהם. זו כמובן הנחת מוצא מתנשאת שמבקשת להגדיר איך נכון לגשת לאדם שונה מהמוכר.
והנה, בערב הזה, הם היו קהל כמו כל קהל בטקס חגיגי ובמופע המצוין של מנסטר. הם הקשיבו לנאומים, מחאו כפיים וצחקו גם כשהם היו במוקד הבדיחה. כל כך צחקו שלא רציתי שזה ייגמר. הם ידעו שכל זה לכבודם. סוף־סוף לכבודם. לכבוד אלברט עם העורקים הסתומים שמושלך מחדרי מיון, משה שגר בתוך הלוע של פסל המפלצת של ניקי דה סן פאל, יבגני היפה חולה ההפטיטיס סי שהושלך לרחובות, מוחמד שהיה משת"פ של השב"כ ומאז שנורה בגבו על ידי חוליית חמאס יושב בכיסא גלגלים, חובש כיפה של רבי נחמן ומעניק ברכות לזיווג הגון, פרנסה טובה ופריון.
הראשון מבין דרי הרחוב שהכרתי היה רוברט, הכי רחוק ממה שדמיינתי. הכרנו בבית המדרגה של "מכורים לחיים", תחנת ביניים בין היציאה מהתמכרות לשיבה הדרגתית לחיים נורמטיביים. הוא היה בעל גינונים ונימוסים של מישהו שאינו מכאן. בשיחה שלנו סיפר שהיה ממקימי חברת התקשורת הראשונה הגדולה בישראל, אבל הגירושים, הניכור של הילדים וההוצאה לפועל גמרו אותו. הבקבוק הראשון הפך לעוד בקבוק ועוד אחד עד שמצא את עצמו בלי משפחה, בלי ילדים ובלי בית. רק הוא, האלכוהול וספסל הרחוב.
היינו אופטימיים בקשר אליו, אבל מה שלא ידעתי אז, הוא שלהיות דר רחוב זו התמכרות בפני עצמה. דר רחוב אינו חסר בית. הרחוב הוא הבית שלו. וכשהרחוב הוא הבית, כל סט הערכים המוכר בטל ומבוטל: להיות דר רחוב משמע להיות בדריכות מתמדת, ולמרות זאת רוברט חזר לרחוב.
החיים של דרי רחוב מתמקדים בהווה בלבד, האמון בקשרים יציבים מתפורר. מחויבות הדדית וציפייה להוגנות מוחלפות בקשרים קצרים ותכליתיים. אנשים נתפסים לפי תועלת מיידית או כסיכון פוטנציאלי. גם היכולת לשמור על גבולות גוף ונפש מתרופפת, כי המרחב הפרטי כמעט שאינו קיים. החוק אינו נתפס עוד כמגן. הוא נחווה כגורם ענישה בדרך כלל. במובן הזה, המרכז לדרי רחוב הוא הדבר הכי קרוב לתחליף של בית.
בדרך לטקס כבר מצאתי את עצמי מקללת כשהנהג הכריז בהפתעה שהתחנה המרכזית היא האחרונה בנסיעה הזו ושפך אותנו כמו לאגר לרחוב הקר ולמדרכות הפצועות של הבירה. ירושלים עוברת כבר שנים ארוכות התעללות והפכה למניה יורדת, אבל יש בה כל כך הרבה בנות ובני אדם שחיים בה מהסיבות הנכונות, שגם את הגל הקשה הזה אני מאמינה שהם יעזרו לה לעבור.
נופפתי לניידת שעצרה לידי, סיפרתי בקצרה וביקשתי עזרה. ואלמלא איש כוחות הביטחון ממרחב ירושלים הכה מושמץ שגילה קשב ואמפתיה, הייתי עדיין מדדה על עקבים בדרכי לטקס ולא הייתי זוכה לרגעים כאלה שלקחתי על עצמי ללקט ולספר עליהם.
התרעות פיקוד העורף