"הרופא יצא ואמר לי ולבעלי, הכנסנו לילד פלטינות ומסמרים והוא יזדקק לשיקום ארוך. אין סיכוי שהוא יוכל לחזור לקרבי", היא סיפרה. "ואנחנו שמחנו. כי באיזה שהוא מקום רני היה תמיד הראשון לקפוץ, הגיבור הראשון שמתנדב לכל משימה, וחשבנו שהנה, עכשיו, הוא יעבור לאיזה ג'וב ונוכל סוף-סוף לישון בשקט בלילה".
אבל אז הפצוע התעורר ושמע את הבשורה. "והוא הרים את הראש, ניסה להתיישב, הסתכל על הרופא ואמר לו, תקשיב טוב-טוב, בתוך ארבעה חודשים אני בא אליך ואתה חותם לי על אישור לחזור לקרבי".
"אנחנו יודעים שהסיכויים כל כך קטנים, כל כך קלושים, אבל אנחנו נאבקים על האמונה הזאת כי היא הדבר שמחזיק אותנו בתקופה הנוראה הזאת. איך הבן שלי אומר, יש לנו 0.0001% של תקווה שאולי רני חי. אז כן, זה פסיכי, אבל ביחס לאלטרנטיבה, זה גם משהו".
כולם, חוץ ממנו. "זה פחד מאוד גדול. אנחנו כל הזמן מפחדים ופחדנו מהרגע שנודע שיש שחרור של אחד או שניים או כולם. הרי לא אמרו את השמות ולא בישרו עד שלא בדקו בוודאות. אז בכל פעם הייתה תקווה גדולה ואז נפילה. ובכל פעם הנפילה הייתה יותר כואבת. זה היה ללכת לישון מתוך המתנה טרופה, תקווה אדירה ואכזבה איומה. להמתין לתשובות מי מגיע, מי לא הגיע. אי אפשר להתרגל לזה.
"פעם מוצאים סדין בחיפושים, ופושטות כל מיני שמועות שמצאו עוד חלל, לא מצאו חלל, ואנחנו נטרפים שעות וימים ובסוף מתברר שזה סדין שלא קשור לכלום. אלו היו שעות מורטות עצבים, התחושות הכי קשות עברו בגוף ובראש, ובסוף אין לנו בשורה. אז אנחנו שנתיים על אוטומט. מאמינים שכולם עושים את המקסימום ושמישהו צריך להיות האחרון. אני אומרת, ככה נפלנו בהגרלה".
"זו פעם ראשונה שאני מרגישה שיש לנו קונצנזוס במדינה, מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, כולם מרגישים ואומרים שלא עוברים לשלב ב' עד שרני חוזר. עם כל הקושי והתרעלה שאנחנו עוברים פה לאורך השנתיים האחרונות, זו פעם ראשונה שהסיפור של רני מאחד את העם. אז לפעמים אני אומרת לעצמי שיכול מאוד להיות שזו השליחות שלו".
רן גואילי נולד ביישוב מיתר כילד אמצע, בין אחיו הבכור לבת הזקונים. "הוא היה ילד מדהים, חלום של כל אמא", דמעה אמו. "תמיד היה אלטרואיסטי, וכמה שהיה מנהיג ומוביל, היה גם אכפת לו מכולם. הוא היה משענת לילדים הכי חלשים והכי שקופים בשכבה. הוא ראה אותם ודאג שגם החברים שלו ייראו אותם.
"כל כך הרבה חברים שלו באו וסיפרו לנו כמה רני העצים אותם. אני זוכרת שהייתה ילדה נכה בכיתה שלו שחגגה בת מצווה, ובאותו יום הייתה חגיגה לילדה אחרת בשכבה וכולם החליטו ללכת לילדה המקובלת. רני שמע על זה, ארגן את הבנים בכיתה ובשכבה, וכולם הגיעו אליה. הוא מאוד אהב בעלי חיים, ופעם כשסיפרו שיש כלבה נטושה ביישוב הסמוך שמסתובבת רעבה עם הגורים שלה, רני לקח את זה ללב, קרא לחבר שלו, וביחד הם הלכו עשרה קילומטר ברגל עד שמצאו את הכלבה והגורים והביאו אותם אלינו".
הוא היה נער חברותי ואהוב שגילה עניין בתחומים רבים ומגוונים. "רני היה הנדימן שאהב נגרות ורתכות ולגעת בחומר. הוא היה מוזיקאי שניגן על גיטרה ועל עוד, וגם ספורטאי שרכב על אופני שטח. כמה שבועות לפני החטיפה הוא התרסק עם האופניים ושבר את עצם הבריח. הוא היה צריך לעבור ניתוח יומיים אחרי שבעה באוקטובר, ובמקום זה יצא להילחם. קראנו לו רנבו, על משקל רמבו כי הוא היה חזק והקרין כוח ועוצמה פנימית. היום אנחנו קוראים לו ככה גם כי הוא היה גיבור וגם כי זה חיבור של 'רן בוא"'.
הוא היה מחובר למשפחתו, ולאביו ואמו במיוחד. "אנחנו משפחה מאוד מלוכדת", אמרה טליק. "רני היה יוצא עם אבא שלו לעבודות נגרות, ממנו הוא גם ירש את האהבה לעיסוק בחומרים. ולי הוא היה מספר הכול, גם את הדברים הקשים וגם את הדברים המשמחים. היה פורש בפניי את הרהורי הלב שלו. ידעתי עליו הכול, מבחורות ועד עבודה, מכאבים ועד הרגעים הקטנים של האושר".
וכך גם שמעה שיום אחד, כשיצא להסתפר, הוא פגש חבר מהשכבה שהיה גדל גוף ולכן לא היה יכול להתגייס לקרבי. "רני אמר לו, אני לוקח אותך תחת אחריותי, אתה תתאמן ותתכונן ותוריד במשקל ותתגייס. והוא עמד במילתו ואימן את הבחור ועודד אותו עד שהשיל עשרות קילוגרמים והתגייס לקרבי".
"הוא מאוד אהב היסטוריה, והיסטוריה צבאית במיוחד, ותמיד ציטט את גיבורי המלחמות. אולי לכן פחדנו עליו עוד לפני שהתגייס. הבת שלי חלמה כמה פעמים שיקרה לו משהו. אבל באיזה שהוא מקום ידענו שתמיד אפשר לסמוך עליו שהוא יידע להגן על עצמו ושיעשה את הדבר הנכון והטוב".
ארבע שנים הוא היה ביס"מ דרום, ובמהלכן הפך ללוחם על אופנוע, תחום שהיה שמור בעיקר לוותיקים. "זיהו את הפוטנציאל שלו ולא יכלו לעצור אותו מלהתקדם", חייכה אמו. "הוא תמיד אמר, 'אם הייתי רוצה להיות עשיר, הייתי הולך להייטק. אבל לי יש שליחות, ואני עושה גם דברים מסוכנים, אבל זו השליחות שלי'. היינו כל כך גאים בו, כי כזה הוא היה וככה הוא גם התנהג בשבעה באוקטובר.
"הוא לא היה חייב לצאת ולהסתער על המחבלים, אבל הוא יצא כי רצה להציל את תושבי העוטף ממוות. והוא ידע בדיוק לאן הוא הולך. לאורך כל הלחימה היה יכול להסתתר ולחכות לתגבורת, ובמקום זה בחר למלא את תפקידו, להילחם זקוף, חשוף, להגן על היישובים ולהציל את חברי הקיבוץ ואת אזרחי מדינת ישראל".
"רני וחבריו ליחידה התאמנו על הפקודה הזו הרבה מאוד זמן, ולכן למרות שהוא היה בחופשת מחלה עם כתף שבורה בגלל הפציעה של האופנוע, היה לו ברור שהוא יוצא לשטח. בתוך שניות הוא עלה על מדים. אמרנו לו, למה אתה יוצא, אתה בכלל בחופשת מחלה, ורני אמר, הנה, אני יכול להרים את היד, אני יכול להזיז את הרגל, הוא ממש הראה לנו פיזית שהוא לא מוגבל בתנועת הידיים כי אמר, אני לא אתן לחברים שלי להילחם לבד. ולקח את המפתחות של האוטו ונסע ליחידה".
"עמרי שאל, 'אתה בסדר?' ורני ענה, 'אני בשטח, יצאתי עם הצוות שלי, נפצעתי ביד ובכתף אבל אני בסדר'. אז עמרי נכנס ללחץ, אמר לו, 'תשלח לי מיקום', והוא אמר, 'אתה לא יכול לבוא לכאן כי אני לא לבד ויש פה מחבלים'. וניתק. אחרי כמה דקות עמרי התקשר אליו שוב מהניידת, דיבר איתו מהרמקול, כל הצוות היה על הקו, אבל לעמרי לא היה אכפת כי הוא דאג, ורני ענה, אמר לו, 'המחבלים מעליי והכול בשליטה'. זו הייתה השיחה האחרונה איתו".
בשלב מסוים גואילי התרחק משאר הכוח והמשיך להילחם לבדו. חבריו סיפרו שאף שהיה יכול להתחבא, הוא החליט להמשיך את הקרב ובכך הציל עשרות. "רני תפס עמדה מאחורי עץ אקליפטוס ומשם ניהל את הזירה", סיפרה אמו. "הוא התקשר לצוות שלו והתריע שמגיעים עוד רכבים עם מחבלים, ולמרות שהיה פצוע הצליח לשלוח מיקומים שלהם. כשהם התקרבו אליו, הוא הרג לפחות 14 מחבלים שגופותיהם נותרו בזירה. כנראה שבשלב מסוים נגמרה לו התחמושת, ולכן נחטף".
שנתיים ארוכות, מייסרות, נאבקת משפחת גואילי על השבת בנה משבי חמאס. ההורים, האחים, הדודים והחברים שלחו נציג לכל משלחת, נפגשו עם בעלי השפעה בארץ ובעולם והתראיינו בכל כלי התקשורת כדי לקדם את שחרורו. "אני זוכרת את המשלחת הראשונה לוושינגטון", סיפרה האם.
המשפחה של החטוף האחרון מתייסרת ומתגעגעת. "יש לי חור בלב", אמרה טליק בכאב. "עד היום אנחנו על אוטומט. הבת שלי ניסתה להתחיל ללמוד והפסיקה. בעלי ואני מתמודדים בכל יום עם משהו חדש שמסיט את תשומת הלב ומוציא מהדעת. כל ידיעה, כל אמירה, כל שביב תקווה מערערים אותנו".
מחזקת גם ההחלטה לבחור בחיים. "לצד התחושות הקשות אנחנו מנסים להמשיך. הבן שלנו עמרי התחתן שבוע אחרי שנחתמה העסקה האחרונה להשבת החטופים. היינו בפחד מאוד גדול ובציפייה מאוד גדולה, ובכל זאת החלטנו שתהיה חתונה ואולי השמחה וההתרגשות יחזירו את רני. אבל רני לא חזר ובכל זאת שמנו את הקושי בצד וחגגנו ובכינו ושמחנו כי הרגשנו שזה מה שרני היה רוצה. באיזה שהוא אופן אנחנו מבינים שלצד העצב הגדול צריך ואפשר להמשיך".
התרעות פיקוד העורף