נעמן חוזר לאוקטובר 2023, אז פונתה שלומי בתוך יומיים וחצי בלבד. לדבריו, היישוב היה ערוך לפינוי מבעוד מועד, כחלק מהיערכות מוקדמת עם פיקוד העורף. "עצם זה שהתושבים ראו שהפינוי מתבצע בצורה מסודרת, דואגת ולא מבולגנת, זה יצר את שכבת האמון הראשונה. הם ידעו שלא עוזבים אותם". אך לדבריו, האתגר האמיתי לא היה עצם הפינוי, אלא שמירת הקהילה לאחריו. "קהילה שמתפזרת לכמה אזורים - זה מצב מסוכן. אם אתה מאבד את הקשר, אתה מאבד את היכולת להחזיר אנשים הביתה".
כדי למנוע ניתוק, החליטה המועצה המקומית לפעול במבנה שונה: להתפצל לארבע זרועות פעילות: בירושלים, בחיפה, בטבריה ובשלומי. "הקמנו בפועל מועצה בכל מקום", מספר נעמן. "מנהלים, עובדים, חינוך, רווחה. כל מה שהיה בשלומי היה גם שם". בעוד מרבית עובדי הרשות פונו עם התושבים, נעמן עצמו, יחד עם מנכ"ל המועצה ואגף הביטחון, נשאר בשלומי, ובמקביל התרוצץ בין בתי המלון שבהם שהו המפונים. "לא בזום ולא דרך הודעות. הייתי מגיע פיזית, שומע, פותר, חוזר. תושב צריך להרגיש שרואים אותו".
תושבים מאשרים זאת. "הוא ידע מה כל משפחה צריכה", מספרים תושבים. "מי עם ילדים קטנים, מי עם בעיות בריאות, מי במצוקה. הוא היה שם". מקביל לניהול הפינוי וההיערכות מרחוק, נעמן בחר להישאר בשלומי לאורך כל תקופת המלחמה. לדבריו, הנוכחות הפיזית ביישוב הייתה חלק בלתי נפרד מהניהול. מדי יום פרסם עדכון יומי לתושבים, שבו תיאר מה נעשה בשלומי, מה מצב הביטחון, אילו עבודות מתבצעות ומה צפוי בהמשך.
"התושבים היו שותפים לתהליך", הוא אומר. "ידעו מה קורה, גם כשלא היו תשובות מלאות". לדברי תושבים, העדכון היומי והנראות של ראש המועצה בשטח ליכדו את הקהילה, יצרו רציפות בתקופה של אי ודאות, והשרו תחושת ביטחון אזרחית, גם בזמן שהיישוב היה ריק כמעט לחלוטין. לדברי נעמן, נקודת המפנה הקריטית הייתה ההחלטה לא לוותר על מערכת החינוך. "ברגע שאין חינוך - אין קהילה," הוא אומר. "הורים לא יחזיקו חודשים בלי מסגרת, ומורים יתפזרו. אם זה קורה, החזרה הביתה הופכת כמעט בלתי אפשרית".
יחד עם משרד החינוך התקבלה החלטה להקים מסגרות חינוך חלופיות, במהירות חריגה. בתוך כ-60 ימים הוקמו בתי ספר וגני ילדים בעכו, בקריית חיים, בחיפה ובירושלים. "כולם אמרו שזה בלתי אפשרי. שיפצנו מבנים קיימים, השקענו מיליונים בציוד, מחשבים ותשתיות ועמדנו בלוחות הזמנים". לצד זאת נבנה מערך הסעות רחב, גם עבור תלמידים בודדים. "זה עלה לנו מיליונים, אבל זה שמר על הקהילה ועל הצוותים. זה היה תנאי לחזרה".
לצד נתוני החזרה המרשימים, נעמן מדגיש כי יש קשיים. לדבריו, ילדי ובני הנוער של שלומי אינם שונים מילדי מפונים אחרים ברחבי הארץ. "הם חזרו עם פערי לימוד, עם קשיים רגשיים ועם התנהגויות שמבטאות חוסר יציבות," הוא אומר. "זו מציאות טבעית אחרי תקופה כזו". לדבריו, שנת הלימודים הנוכחית הוגדרה במערכת החינוך המקומית כשנת הדבקת פערים עם תגבור לימודי, חיזוק רגשי, עבודה של יועצות, פסיכולוגים וצוותי חינוך, ומאמץ יומיומי לייצר מחדש גבולות, רצף ותחושת ביטחון. "אנחנו עובדים קשה", הוא אומר, "והמטרה היא לא רק להשלים חומר, אלא להחזיר לילדים ולנוער תחושת יציבות ואמון".
בהשוואה לקריית שמונה, נעמן נזהר מהאשמות, אך סבור שנדרשת בחינה מעמיקה. "המדינה חייבת לבדוק מה קורה בקריית שמונה", הוא אומר. "אין סיבה שיישוב צמוד גדר יחזור כמעט במלואו, ויישוב שנמצא שני קילומטרים מהגבול יישאר עם 60- 70 אחוז חזרה". לדבריו, ההבדלים אינם נובעים מפחד ביטחוני שונה. "זה לא פחד, זו תחושה אזרחית. האם יש הנהגה, האם יש קצב עשייה, והאם התושב רואה דברים קורים בשטח".
לדבריו, דווקא ההבנה הזו מחזקת את תחושת הבחירה ולא מחלישה אותה. "אנחנו מאמינים שאחריה ייפתח כאן פרק אחר. לא מתוך רומנטיקה, אלא מתוך אינטרסים אזוריים. אם יהיה גבול יציב, גם הכלכלה תתייצב ואז כל האזור, משני הצדדים, יוכל להתפתח".
הסיפור של שלומי אינו רק סיפור מקומי, אלא תמרור אזרחי לצפון כולו. הוא מראה שחזרה הביתה אינה מתחילה ביום שבו האיום שוכך, אלא כשהתושבים מרגישים שיש רציפות בחינוך, בקהילה, בנראות ובקבלת ההחלטות. הפערים בין הרשויות לא ייסגרו מעצמם; הם דורשים בדיקה, למידה והתערבות ממוקדת. השאלה שנותרה פתוחה היא האם הלקחים משלומי יהפכו למדיניות או יישארו חריג בנוף.
התרעות פיקוד העורף