ויסמן החל לשוחח עם תושבי הקרוואנים, עדיין ללא מצלמה, ולעמוד על הווי החיים במקום. "הבנתי שזה מקום שהאנשים שמגיעים אליו בורחים ממשהו, בין שמשגרה משפחתית, ובין שזו בריחה נפשית או חברתית, וכולם רוצים להיות לבד שם, רק הם והשקט שלהם", הוא מספר. "זה לא היה מרחב קהילתי, אלא מקום שבו אינדיבידואלים התרכזו כדי לבחור בבדידות. מצד אחד, זה נורא מכמיר לב, שאנשים בוחרים להיות בודדים, ומצד שני זה סקרן אותי, בייחוד בתקופת הקורונה, שבה ה'לבד' נכפה על כולנו. הבנתי שזה נושא הסרט".
במשך קרוב לארבע שנים, גם בזמן המלחמה, נסע ויסמן מתל אביב לאילת לצורך צילומי הסרט. "ימי הצילום היו כמו נסיעה לריטריט אנושי-קולנועי בחו"ל", הוא מספר. "במלחמה, למרות שהגיעו הרבה מפונים לאילת, 'מפרץ השמש' היה מעין שמורת טבע שבה המלחמה לא הורגשה יותר מדי. היא לא נכחה בחיי תושבי הקרוואנים. זה היה כמו כוכב לכת נפרד".
"היא הייתה מודעת מאוד והעדיפה לחיות כך, לבדה. כך היא גם נפטרה, שלמה עם הלבד שלה. בשלב מסוים היא ניסתה לעזוב את הקרוואן ועברה לגור בדירה עם אנשים, אבל היא לא הסתדרה ומהר מאוד חזרה לקרוואן ולשקט שלה. נוצר לי קשר טוב עם הבת שלה, והבנתי ממנה כמה היא הרגישה שהסרט עושה חסד עם אמא שלה. זו בחירה לא מובנת מאליה, גם מצד המשפחה. אבל מה שאנשים מהצד לא מבינים זה שזו הייתה הבחירה של האם, והמשפחה כיבדה זאת", מספר ויסמן.
אלא שהקשיים לא הרפו מלנקרי גם בחייו החדשים ב"מפרץ השמש". "הגיעו פקחים וקנסות, כי זה שטח של העירייה ורצו שתושבי הקרוואנים יפונו ממנו", הוא מסביר. "כמובן, כשרכשתי את הקרוואן לא חשבתי על הבירוקרטיה, ובמשך התקופה שם חייתי מיום ליום. אם שרדתי יום בלי שסילקו אותי, אמרתי תודה על זה. זו הייתה מלחמת הישרדות על השקט, אבל ידעתי שאין לי מקום אחר ללכת אליו. הרגשתי פה סוף-סוף את החופש שאותו חיפשתי כל חיי".
ב-2025 החליטה עיריית אילת לפנות את כל הקרוואנים מהמפרץ, וכל הדיירים עזבו ומצאו לעצמם מקומות אחרים להחנות בהם את הקרוואנים. לנקרי בחר בדרך אחרת: "מכרתי את הקרוואן שלי וקניתי מפרשית שעוגנת באותו אזור שבו היו הקרוואנים. פה כבר אין בלגן עם פקחים. אני משלם 3,000 שקלים על העגינה ויש לי את השקט הטוטאלי. אני חי בים".
התרעות פיקוד העורף