בין השאלות על בתי הספר והגנים, לתהיות באשר לבתי הכנסת, התרוצץ בערב החשיפה לקהילות הצפון שיזמה "קרן קהילות" סיפור אחד, משעשע ומעציב בו-זמנית.
אנשי קרן הקהילות נעזרים בסיפור הזה כדי לדרבן זוגות צעירים להעתיק את חייהם לקריית שמונה, להניע את כלכלתה ולהפיח בה חיים חדשים. הקרן מלווה 70 גרעינים תורניים חברתיים ברחבי הארץ, ומסייעת לחבריהם בגיבוש קהילה, במציאת תעסוקה ובקבלת סיוע במגורים.
לערב החשיפה לקהילות הצפון, שהתקיים ברמת גן באחד הערבים הגשומים ביותר בשבוע שעבר, הגיעו כ-600 מתעניינים. הם הסתובבו בין דוכנים שייצגו יישובים שונים בצפון, בהם צפת ועכו, נוף הגליל וראש פינה, משמר הירדן וכמובן קריית שמונה. רובם ככולם הגיעו אחרי חודשים ארוכים של התלבטויות ומחשבות על מעבר צפונה, אבל לפני ששיתפו במחשבות את בני משפחותיהם.
הם הקשיבו בעניין לדברי מי שעשו את זה קודם, בלעו בצמא את הסיפורים על חום אנושי ונוף מרהיב, על קהילתיות והגשמה. הם מחפשים איכות חיים, קרבה לטבע, שקט. הם רוצים לתת ביטוי מעשי לאידיאלים שלהם, לשחזר איזו חלוציות בטעם של פעם. את מפגש הרצונות הזה, שילוב שאינו מובן מאליו בין האישי ללאומי, קריית שמונה עשויה לספק.
אידיאל ואיכות חיים
"הצפון מקבל עכשיו יותר קשב, גם במה שקשור לאתגרים שאיתם הוא התמודד קודם", הוא מסביר. "ערים כמו בית שאן אינן בצמיחה כיוון שהצעירים עוזבים אותן ובוחרים לעבור למרכז, ואנחנו מנסים לשים את ההזדמנויות על המפה ולספר את סיפור הצפון בצורה נכונה. בתקשורת קריית שמונה מוצגת כעיר שקורסת, ובעיניי זה פשוט לא נכון. כן, יש עסקים שקשה להם, אבל החינוך עובד, התשתיות עובדות ורבים מתושבי העיר חזרו אליה. מי שנרתם כמונו למשימה הלאומית הציונית הזאת מגלה איכות חיים - שקט, טבע שאין דומה לו ונוף אנושי ייחודי. החששות קיימים, אבל בהסתכלות מפוכחת אנחנו מבינים שאם ננהל את חיינו על פי החשש, מדינת ישראל תינטש. בסוף, אין ערובה למקום בטוח ושלו. בימי מבצע ‘שומר החומות’ חיינו בלוד, ושרפו לי את הרכב. כשחיינו בגוש עציון היו סביבנו פיגועים כל הזמן. ישראל מטפלת כיום אחרת בגבול הצפוני, אז בסך הכל יש יותר ביטחון בסיטואציה. קריית שמונה היא מקום שחשוב לגור בו גם במחיר הסיכון המסוים".
בעיני חובב, המעבר המשפחתי לקריית שמונה הוא חלק מהניצחון: "כל עוד קריית שמונה לא חוזרת לעצמה, אנחנו מפסידים. אנחנו לא מקריבים את חיינו למען האידיאל. אנחנו באים מתוך אידיאל והוא מתחבר לאיכות החיים".
הוא מדבר על חינוך מעולה, על הקרבה לטבע, על קבלת הפנים החמה שזכו לה ("חיכו לנו שלט על הדלת וחמש-שש עוגות. לא הכרנו איש, אבל הרגשנו שאנחנו לא לבד"), על קהילתיות חוצת מגזרים. עם זאת, הוא מספר גם על הקושי בהתרחקות מהמשפחה המורחבת, על בתי עסק שנסגרים מוקדם, על תחושת המקומיים שהעיר "הולכת אחורה".
"היו לנו חיים נהדרים בתל אביב, הילדים היו מאושרים, אבל הרגשנו שקריית שמונה היא המקום שהכי חשוב להיות בו. היא פונתה פינוי היסטורי לשנה וחצי, והייתה במצב לא סבבה גם לפני זה. מדובר בדרמה רגשית וחברתית גדולה. הבן הגדול בכה שלושה ימים מהרעיון שאנחנו מנתקים אותו מחבריו, אבל עברנו, עם כ-15 משפחות נוספות, ואף אחד לא התפורר. אנחנו בשלב ההתאהבות, לא רואים את הפגמים, וממילא אין לנו למה להשוות כי לא חיינו פה קודם".
לדבריו, "התושבים הוותיקים מתבאסים שריק פה, שיש פחות אנשים, פחות תנועה, פחות חיים, ויש כאב ויש קושי כלכלי אמיתי. אבל זה לא שהעיר סגורה. כשחייתי בתל אביב היו לי 20 בתי קולנוע מתחת לבית. כמה פעמים הלכתי לקולנוע? תני לי לראות בנחת משהו בנטפליקס. כאן אפשר לנשום, כאן אתה ירוק גם בלי להתכוון. בתל אביב, כשיש לך פגישה זה אירוע אסטרטגי. צריך לחשוב כמה זמן תיקח הנסיעה ואיפה תחנה וכמה זמן ייקח לך למצוא חניה. פה - בחמש דקות הגעת לפגישה. אנחנו גרים בסביבת אנשים מעולים ועם הזמן הקשרים מתהדקים".
הוא מוסיף כי "הבן שלי, שבכה, ציפה לגרוע ביותר והתאכזב להתאכזב. טוב לו, הוא אוהב ללכת לבית הספר, לפגוש את החברים, והחינוך מצוין. נדהמנו מזה שיש נחל בעיר, לא לידה, אלא ממש בתוכה. אנחנו נהנים מבית גדול יותר במחיר נמוך יותר, ובעיקר, יש במעבר הזה מעשה חינוכי חשוב. הראינו לילדים שאנחנו עוברים למקום אחר לא כי זה נוח, אלא כי זה חשוב. בעיניי זה שיעור באזרחות וגם בשיפור עצמי, כי אנחנו מתמודדים עם קושי וצומחים מזה. הסנטימנט שלנו ברור: אנחנו ציונים וצריכים שנהיה פה".
הוא מקווה שאחרים יעשו את הצעד הזה, כמוהו: "יש פה עירייה מצוינת ועיר מצוינת ואני מקווה שיבואו לכאן אזרחים כמונו ויחליטו לחיות פה. זה יגרום למדינה להבין שהמרחק הזה מהמרכז מחייב הקלות וסיוע, וייעשה לתושבי העיר הזאת צדק היסטורי. אז נכון, התחבורה הציבורית בקריית שמונה פחות נגישה וזמינה, ואין מכולת קרובה שפתוחה בשבת, אבל יש קהילה אנושית חמה, ופתאום כשדופקים בדלת זה לאו דווקא שליחים. המניה של העיר כיום לא גבוהה, אבל מי שמבין בהשקעות יודע שאתה לא קונה מניה כשהיא גבוהה, אלא כשהיא נמוכה. אני מאמין שהמדינה תיכנס לאירוע ותיתן הטבות. אנחנו לקראת פריחה".
רצון שזה יצליח
סתיו הוא מוזיקאי ומורה, ורעייתו, שירה, היא מורה ומעצבת תכשיטים. "יש סיכוי טוב", הוא מעריך, שאת שנת הלימודים הבאה הם יפתחו בצפון. "המחשבה היא להשתקע, לצד השאלה איך זה יהיה עם החסרונות, בעיקר בעניין המקצועי. אנחנו מתכוונים לבדוק את זה מתוך רצון שזה יצליח ויהיה ארוך טווח".
מרבית הבאים לערב החשיפה של קרן הקהילות היו דתיים. בסמוך לדוכן החילוני היחיד, הדוכן של "תוצרת הארץ", תנועת קהילות הצעירים של ישראל, אנחנו פוגשים את גיא ועמית (השמות בדויים, לבקשתם), זוג גאה מתל אביב שחולם על מעבר צפונה. הם אומנם הופתעו מאופיו של היריד, אבל אספו פליירים ושוחחו עם נציגי הדוכן הייחודי על אפשרויות המגורים והתעסוקה בקריית שמונה ובכלל.
"עבדנו בחקלאות בעבר", מספר גיא, "אנחנו מחוברים לטבע מאוד. עכשיו, כשאנחנו מתחילים לחשוב קדימה על הקמת משפחה, על ילדים, עלתה המחשבה על חיים בצפון, באזור כפרי ונינוח יותר. תוך כדי הסיבוב כאן בין הדוכנים הבנו שיש בינינו חילוקי דעות בנושאי מידת הקרבה לגבול והמרחק מהמשפחות שלנו. אבל מה שבטוח, נחפש מקום שיהיה ברור שהוא פתוח בראש".
אם יחליטו בסופו של דבר לעבור לקריית שמונה יוכלו גיא ועמית וילדיהם העתידיים להשתלב באחד המיזמים המקסימים שדני קוטן שותף להם, גן יער אנתרופוסופי, שממנו יצמח, כך קוטן מקווה, גם בית ספר. "בין האנשים שהגיעו לכאן יש גננת אנתרופוסופית, שבשיתוף פעולה עם הורים מהסביבה פתחה גן יער שבאמת נמצא ביער שבעיר", הוא מספר. "אנחנו מנסים להקים עכשיו בית ספר אנתרופוסופי צומח, שיתחיל מכיתות א’-ב’ אם יהיו מספיק נרשמים".
"לנהל גן ברוח האנתרופוסופית בקריית שמונה זו ממש שליחות מבחינתי", בוזנה מעידה. "זה מרגש אותי במיוחד, משום שכשאני משווה ילדים בני 3 פה לילדים באותו גיל שאיתם עבדתי בחו"ל, השפעת המציאות הישראלית ניכרת. הם בוגרים הרבה יותר, הם נחשפים לדברים לא פשוטים, ללחץ הטבעי שההורים חווים ומקרין החוצה. לכן, בגן אנחנו משתדלים להחזיר את הילדים למקום שלהם כילדים, להחזיר את התמימות ככל האפשר, להכניס קסם גם כששומעים ברקע את הבומים. כשאני שומעת את הילדים משתמשים במילים של מלחמה במשחקים, אני עוצרת את זה".
החשש מפני הקרבה לגבול הצפוני קיים גם אצלה, אבל, אומרת בוזנה, היא לא מאפשרת לו לנהל אותה: "חששתי לפני שעברנו ואני חוששת גם כיום, וקשה לי עם זה שאין לי ממ"ד בבית. אני רואה את התושבים כאן ומזהה אצלם עצב, כאילו הם מרגישים ששכחו אותם. אבל התחושה שאני בשליחות מחזקת אותי. אני רואה כמה המקום יפה ואיזה פוטנציאל יש לו, ואני חושבת שאי אפשר לחיות בפחד כל הזמן. אני מרגישה שאני עושה משהו שמשפיע על הילדים ומשפיע על מערכת החינוך. ככל שזה תלוי בי, אשאר פה גם 30 שנה".
התרעות פיקוד העורף