מה מפספסים?
האירועים האחרונים, הוא מדגיש, ממחישים את עומק הבעיה ואת ההבנה שמדובר רק בקצה הקרחון. בתוך כך הוא מבקש להדגיש נקודה שלדבריו אינה נשמעת מספיק: "חשוב לומר בצורה ברורה: הראשונים שסובלים מהפשיעה הם בראש ובראשונה האוכלוסייה הבדואית עצמה".
מה הפתרון?
מכאן, לדבריו, נדרשת נקודת מבט רחבה בהרבה, שאינה מסתפקת בזיהוי התופעה אלא מבקשת להבין את שורשיה. “נקודת המבט חייבת להיות רחבה: לא רק זיהוי הבעיה, אלא הבנה של השורשים שלה”, הוא מסביר. האלימות בחברה הבדואית, לדבריו, קשורה בין היתר לשורה ארוכה של גורמים מצטברים: "לאורח חיים מורכב שכולל פוליגמיה, למערכת חינוך חלשה, למורים שלמדו באוניברסיטת חברון, לכך שילדים לא נכנסים לחינוך חובה בגיל צעיר, לפערי שפה משמעותיים בעברית ולזהות של נער בדואי שנמצאת בעימות מתמיד”, כל אלה", הוא מסכם, “מייצרים מציאות מורכבת שמביאה גם לאלימות”.
במבט לעתיד, תורג’מן מציג שורה של צעדים שלדבריו יכולים לחולל שינוי מהותי. בראש ובראשונה הוא מדבר על הצורך במדיניות מאוזנת. “ראשית, יצירת פעולות מאזנות: יד קשה ובלתי מתפשרת נגד עבריינות ופשיעה לצד טיפול עמוק, מתמשך ושיטתי בפערים בתשתיות ושירותים, חיזוק השלטון המקומי וצמצום הפערים, לא נקודתי”. לדבריו, מי שייהנה מהמהלך הזה בסופו של דבר היא החברה הבדואית עצמה: “מי שבסופו של דבר יברך על כך היא האוכלוסייה הבדואית עצמה”.
צעד שני, לדבריו, נוגע להתמודדות עם גורמים שמעכבים תהליכי הסדרה ופיתוח. “שנית, טיפול בגורמים שמעכבים הסדרה ופיתוח כאלה שמאיימים על תושבים שלא להיכנס לשכונות חדשות שהמדינה פיתחה, משבשים עבודות תשתית ומאיימים על קבלנים. זה קורה לא מעט”. מדיניות האכיפה, הוא מדגיש, חייבת להיות מכוונת לתיקון ולא לענישה לשמה: “מדיניות האכיפה חייבת להיות לא ענישה לשם ענישה, אלא פעולה מתקנת שמקדמת מגורים ביישובים חוקיים”. לדבריו, אין מדובר בהריסה כעונש: “לא הריסה כעונש, אלא הריסה כחלק ממדיניות כוללת כשבמקביל קיימת אלטרנטיבה אמיתית של מגורי קבע”. זוהי, לדבריו, המדיניות שהרשות מקדמת כיום “בהשקעה גדולה ומתמשכת”.
בהמשך הוא מדגיש את חשיבות המשך העבודה של ארבעת הצוותים הבין־משרדיים שהוקמו בהחלטת ממשלה, בהובלת משרד התפוצות והשר עמיחי שיקלי. בין היתר הוא מונה את צוות קשרי בדואים בנגב, עזה ותהליכי פלשתיניזציה; צוות זהות ושייכות בתחומי חינוך, תרבות ורווחה; צוות לעידוד שירות בצה״ל ובשירות הלאומי לחיזוק ההשתלבות; וחיזוק הרשויות המקומיות כלבנת יסוד בתהליך ההסדרה. לצד זאת הוא מציין גם את “המשך עבודה עם תכנית המיקודים שכבר מוכיחה את עצמה, ומימוש תכנית הרפורמה בקווים כחולים שעתידה להתחיל בקרוב”, שלדבריו יכולים “לשפר את המצב בצורה מהותית”.
לקבל שוטרים בברכה ולא באבנים
בהתייחסות למבט מבחוץ, שלפיו החברה הבדואית נראית לעיתים פסיבית מול העבריינים, תורג’מן אומר כי הוא מסכים לכך במידה מסוימת. “קיימת פסיביות, ולעיתים גם מבוכה וחוסר אונים בקרב הציבור הנורמטיבי”. עם זאת, הוא מזהיר שאם המצב הזה יימשך, ספק אם ניתן יהיה לייצר שינוי אמיתי. לדבריו, “החברה הבדואית חייבת להירתם ולצאת בקול ברור נגד העבריינים, ולא להשאיר הכול בידי המשטרה”.
לסיום הוא מדגיש כי המדינה אינה רואה בחברה הבדואית אויב: “היא פועלת נגד עבריינות ובמקביל משקיעה השקעות גדולות בהסדרה, פיתוח והתיישבות חוקית שתאפשר שירותים, חינוך ותשתיות”. המטרה, לדבריו, היא קידום מציאות אחרת בנגב: “מרחב חברתי, חינוכי, כלכלי ותרבותי חזק”. הוא מבהיר כי אין מדובר בפתרון מיידי, אלא בתהליכים ארוכים ומקצועיים. “זה לא פתרון מידי – אלו תהליכי עומק מקצועיים וארוכים, שלא נעשו בעבר. בשנים האחרונות הצלחנו לבנות תשתית אמיתית. וכעת היא צריכה מיסוד והמשכיות”.
התרעות פיקוד העורף