"הסוגיה הבדואית בנגב היא אחת מהסוגיות המורכבות ביותר בישראל. עשרות שנים של דו"חות, הצעות הסדרה, פינוי יישובים בלתי מוכרים והשקעות פיתוח לא הצליחו להביא לפתרון יציב", אומר אלעד.
לדבריו, לאורך השנים הונחו על שולחן הממשלה והכנסת שורה ארוכה של מסמכים, אך אף אחד מהם לא יושם במלואו. "כל הדו"חות, דו"ח ועדת גולדברג (2008) דו"ח פראוור (2011) מתווה בגין (2013) והחלטות ממשלה לפיתוח החברה הבדואית (כגון: 922, 1279, 550) לא יושמו. מדוע?"
אלעד משיב כי הכשל אינו טמון רק במדיניות נקודתית, אלא במבנה היחסים עצמו. "הסיבה המרכזית היא שילוב של מחלוקות על קרקע, תכנון מלמעלה וחוסר אמון הדדי בין המדינה לשבטים. במצב כזה, פתרונות מחוץ לקופסא עשויים להציע פריצת דרך אמיתית, על ידי שינוי מסגרת החשיבה במקום להסתמך רק על ההכרעות המסורתיות של המדינה והחוק".
הצעד הראשון שמציע אלעד נוגע לליבת המחלוקת סוגיית הקרקע. "ראשית, ניתן לעבור ממאבק על 'בעלות פורמלית' לזכויות שימוש מתקדמות. במקום הכרעה משפטית סופית על בעלות הקרקע, המדינה תעניק זכויות שימוש ארוכות טווח – חכירה מורחבת, שימוש חקלאי, מגורים והורשה – שתהיינה סחירות ומוסדרות במרשם ייעודי. גישה זו יוצרת ודאות משפטית וכלכלית ומאפשרת השקעות ופיתוח, מבלי להיכנס לוויכוח האינסופי על בעלות".
כדי להמחיש את היתכנות המהלך, הוא מפנה לניסיון הבינלאומי. "דוגמה מהעולם: בקנדה ובאוסטרליה, קהילות אינדיאניות מקבלות זכויות שימוש בקרקעות המסורתיות שלהן, כולל חקלאות, מגורים ופיתוח כלכלי, מבלי להסתמך על בעלות פורמלית של המדינה. מודל זה מאפשר השקעות עצמאיות ושיתופי פעולה עם הרשויות, תוך שמירה על קשר תרבותי לקרקע".
הצעה נוספת של אלעד עוסקת במנגנוני התכנון. "שנית, יש להקים אזורי אוטונומיה תכנונית בדואית. בגישה זו מועצות תכנון מקומיות יקבעו את הבנייה והפיתוח, בהתאם לסט תקנים מוסכמים על המדינה. התכנון יאפשר מגרשים משפחתיים גדולים, בנייה מדורגת ומרעה משולב, ובכך יקטין את הבנייה הבלתי חוקית ויחזק את האחריות המקומית".
לדבריו, מודלים דומים קיימים גם באירופה. "בדומה, בשוויץ ובגרמניה כפרים מקומיים מתכננים את שטחיהם באופן עצמאי תוך שמירה על סטנדרטים סביבתיים וכלכליים. מודל זה מאפשר יצירת מרחב תכנוני מותאם למאפיינים המקומיים, מבלי לפגוע באסטרטגיה הכוללת של המדינה".
אלעד מדגיש כי אחד הפערים העמוקים הוא אי-ההלימה בין אופן פעולת המדינה למבנה החברתי הבדואי. "שלישית, יש להתמקד בהסדרה שבטית-קולקטיבית. המדינה נוהגת לעבוד מול יחידים או משפחות, אך המבנה החברתי הבדואי מבוסס על שבט וחמולה. הסדרי קרקע והטבות יינתנו מול היחידות הקולקטיביות, תוך חלוקה פנימית באחריות השבט. כך מצטמצמים סכסוכים פנימיים ומחוזקת הנהגה מקומית שמסוגלת לנהל משא ומתן יציב עם המדינה".
גם כאן הוא מביא דוגמה מהעולם. "דוגמה: באפריקה, במדינות כמו קניה ונמיביה, יישובים שבטיים מקבלים זכויות קולקטיביות על קרקע מסורתית, תוך חלוקה פנימית בהתאם למנהגים המקומיים. גישה זו מאפשרת סנקציות פנימיות ושמירה על סדר חברתי, לצד הכרה מדינית פורמלית".
לצד פתרונות מבניים, אלעד מציע מהלך ביניים לבניית אמון. "בנוסף, ניתן להציע אמנה זמנית של הקפאת הריסות תמורת הקפאת בנייה. תקופה מוגדרת שבה לא יבוצעו הריסות ובנייה מחוץ להסכמה מאפשרת אמון הדדי, מורידה את האלימות ומייצרת מרחב לניהול הסדרי קרקע באופן מתוכנן ומוסכם. במהלך תקופה זו ניתן לקדם פרויקטים תשתיתיים ושירותיים, כדי לשפר את איכות החיים וליצור מוטיבציה להסדרה".
בהקשר הכלכלי הוא מדגיש את חשיבות האינטרס המשותף. "יש לחזק את הפיתוח הכלכלי כאסטרטגיה לשיתוף פעולה. השקעות אזוריות בתעסוקה, הכשרות מקצועיות, חיבור ליזמות ולתעשייה המקומית ייצרו אינטרסים כלכליים משותפים שיחזקו את המחויבות להסדרה".
כדוגמה הוא מציין: "דוגמה מהעולם: באירלנד ובסקנדינביה, יישובים קהילתיים מקבלים הטבות כלכליות על פרויקטים מקומיים, כולל השקעות בתשתיות חינוך ובריאות, שמחייבות הסדרה והסכמות עם הרשויות. המודל יוצר אינטרס כלכלי חזק שמקדם הסדרות דומות בישראל".
פתרון נוסף שאלעד מציע נוגע להכרעת מחלוקות. "פתרון נוסף הוא בוררות עצמאית מחוץ למערכת הממשלתית, בגוף נייטרלי שכולל שופטים בדימוס, מומחי קרקע ונציגים בינלאומיים. גוף כזה יוכל להכריע במחלוקות בצורה בלתי מוטה ולהפחית את חוסר האמון של הבדואים במערכת הממשלתית".
מעבר לצעדים המעשיים, אלעד סבור כי נדרש שינוי עומק בשיח הציבורי. "שינוי הנרטיב הציבורי הוא קריטי. כיום, הסוגיה נתפסת כ'בעיה בדואית', אך ניתן להציג אותה כשותפות בנגב כולו – חקלאות מדברית, אנרגיה סולארית, לוגיסטיקה ותיירות. שילוב הבדואים בפרויקטים אסטרטגיים יוצר הזדהות וגאווה, מפחית דה-לגיטימציה הדדית ומחזק תחושת השייכות והמחויבות".
בסיכום דבריו מדגיש אלעד כי פתרון לא יגיע מצעד בודד. "פריצת הדרך בסוגיה הבדואית בנגב תגיע משילוב של ויתור על הכרעה מוחלטת, העברת כוח אמיתית לקהילות, ושילוב אינטרסים כלכליים, חברתיים ותרבותיים משותפים. פתרונות מחוץ לקופסא אלה אינם דורשים רק חקיקה או תוכניות חדשות – הם דורשים שינוי גישה יסודי, שמבוסס על למידה ממודלים בינלאומיים מוצלחים, ושיאפשר יציבות, שיתוף פעולה ושוויון בין המדינה לשבטים".
לדבריו, "רק כך ניתן יהיה לשבור את הקיפאון, ולבנות עתיד מוסכם, בטוח ומפותח לנגב ולבדואים כאחד, תוך יצירת מודל לחיקוי לשאר ישראל בנושאי זכויות קרקע ושיתוף פעולה בין מדינה לקהילות מסורתיות".
התרעות פיקוד העורף