"כי אפילו בדרך עוד אמרו לנו, שום דבר לא סגור עד שהוא סגור", הוא מחייך היום, ונדמה שאפילו החיוך של הצעיר השקט, האמיץ הזה, לא לגמרי שלם. "המחבלים חששו שישראל לא תעמוד בתנאים, אז הם אמרו לנו: כל פיפס קטן, כל דבר שישתבש, נחזיר אתכם לפה במקרה הטוב".
החיבוק של עם ישראל: "אני כמו טסלה, אני נטען מהחיבוקים האלה"
הוא היה קצין מילואים כשנחטף, וחלק מהדברים הללו נודעו לו מחבריו ליחידה כבר בימים הראשונים בבית החולים כשורד שבי. אולי לכן ביקש להיפגש עם מפקדיו. וכשהגיעו לבקרו, ביקש מהם לחזור לצבא. עוד כמה שבועות חלפו, והוא חזר לשרת ביחידה.
כמעט שלושה חודשים שהוא חופשי, אבל מקסים הרקין מרגיש כאילו השחרור היה אך אתמול. כשהוא מסתובב עם בני משפחתו בעיר מגוריו, אנשים ניגשים אליו לחבקו. מכרים וזרים, שכנים וחברים, בני משפחה ועוברי אורח רואים אותו מחייך, ומחייכים אליו בחזרה. "אני כמו טסלה, אני נטען מהחיבוקים האלה", הוא אומר בגילוי לב. "האהבה הזו שעם ישראל מרעיף עליי מאוד-מאוד מחזקת אותי".
ועדיין, כשהוא לבד, הוא שוקע. "יש בעיות פיזיות ומנטליות", הוא אומר. "לפני החטיפה הייתי מאוד חזק, היום אין לי כוח ואני מתעייף מאוד מהר. בגלל שהייתי כפוף במנהרות תקופה ארוכה, אני סובל מכאבי פרקים. גם השינה שלי לא משהו. קשה לי להירדם, וכשאני נרדם, הסיוטים מעירים אותי. ביום החטיפה המחבלים שברו לי את הלסת במכות, אז עדיין הלסת כואבת וגם הגב והשיניים. יש לי טינטונים באוזניים מהפיצוצים שהיו סביבנו. אבל אני משתדל להתחזק. מקבל סיוע רפואי גופני ונפשי. מדבר הרבה עם אבא ובעיקר עם אמא שלי, למרות שאני לא רוצה להעיק עליה עם כל מה שעבר עליי".
"אמא שלי נדרה נדר שאם אני אחזור, היא תיקח אותי ואת אחי הקטן לקברו של הרבי מלובביץ'"
שלוש שנים שירת ביחידת לוגיסטיקה כנהג משא כבד. בסופן המשיך לקצונה, וכשסיים עשה שירות מילואים. בין לבין פרנס והחזיק את המשפחה על כתפיו הצעירות. עבד בשתי עבודות במקביל כדי שאמו ואחיו לא יידעו מחסור. "אמא ואבא התגרשו ועברנו לגור עם אמא. לא היה כסף בבית, אז לקחתי את העניינים לידיים ועבדתי קשה כדי להביא אוכל, בגדים, לשלם חשבונות. בפנימייה הצבאית באוקראינה היו לי ציונים גבוהים, רציתי ללמוד משפטים, נדל"ן, אבל לא הייתה לי הזדמנות לממש את התוכניות האלה כי אי אפשר ללמוד ולעבוד במקביל. הייתי צריך לבחור, ועשיתי את הבחירה הנכונה".
"יצאנו לבלות לפני החג - פתאום ב-6:00 התחילו טילים"
שוטרת הגיעה במרוצה אל האוהל שלו ודחקה בו ובחבריו למהר ולהתפנות. "היא פתחה לנו את הגדר ואמרה, 'יאללה, להתקפל למכונית והביתה'. אחר כך ראינו שהיא נרצחה. התחלנו לצאת, אבל היה פקק אדיר ביציאה. אז שוטרים אמרו לנו לצאת לכיוון ההפוך. הם פשוט ניתבו את המכוניות ימינה ושמאלה. בדיעבד זה לא שיחק לטובתנו, אבל השוטרים לא הבינו את גודל הזוועה ולכן ניסו לעזור".
שמונה חודשים הם היו בבתים בעזה, ושמונה בתים הם עברו מעל האדמה עד שהורדו למנהרות. "בבית בדרך כלל הפציצו מלמעלה, ולמטה, בקומה התחתונה, החביאו אותנו", מספר הרקין. "היינו אזוקים באזיקי פרפר שהם לקחו משוטר שנרצח בנובה. לא היו להם מפתחות ולכן זה נשאר על הידיים כמה ימים ולחץ כל כך עד שאיבדנו תחושה בידיים. פעם אזקו אותי בפלסטיק והוא כל כך לחץ וחתך את העור, שביקשתי להרחיב אותו קצת. ואז הם חיזקו את האזיקון כדי שיכאיב יותר. ככה למדנו לא לבקש כלום".
"רק כשהיינו שם, הבנתי איך מרגישות חיות בכלוב בגן חיות"
המניע לשרוד: "היה לנו מאוד קשה, אבל כל הזמן דיברנו על זה שלמשפחות קשה יותר"
ההתעללויות התגברו בהתאם למצב הלוחמה בשטח. "בהפסקת האש הרגו להם שלושה אזרחים ונפצעו שלושה, אז המחבלים החליטו שאנחנו צריכים לשלם על זה. הם רשמו לי על הגב, שן תחת שן ועין תחת עין, פוצצו אותי במכות, צילמו אותי ואמרו שהם שולחים את התמונה לבן גביר".
באוקטובר האחרון שוחרר הרקין במסגרת עסקת החטופים החיים האחרונה והושב לחיק משפחתו. רבים דמעו מול המפגש המרגש עם הוריו ואחיו ועם ילדתו הקטנה. "זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי", אומר הרקין. "אומנם ראיתי על הפנים שלהם שעברו עליהם שנתיים מהגיהינום, אבל ראיתי גם שהם בחיים, הבגדים שלהם נקיים, הם לא גרים ברחוב עם קופסאות קרטון כמו בסיוטים מהשבי. חיבקתי אותם וכולנו בכינו. מצד אחד התרגשתי לראות עד כמה הם נושמים לרווחה, ומצד שני היה לי מאוד כואב, כי לא הגיע להם. לא מגיע לאף אחד לעבור את מה שהם עברו בשנתיים האחרונות".
"לי יש רק בקשה אחת מראשי המדינה: שיחזירו את רן גואילי"
ומאז הוא מקדיש את זמנו להתאוששות ולהתחזקות. זה כולל טיפולים רפואיים גופניים ומנטליים, שיחה ובילוי עם המשפחה הקרובה והמורחבת, מפגשים עם אישי ציבור בארץ ובעולם וגם עם חיילים וחברים וכל מי שסייע למשפחתו בתקופת השבי. "מאוד מעצבן אותי שאנשים שאני פוגש אומרים לי, 'סליחה שזה לקח כל כך הרבה זמן'", הוא אומר. "אני כל הזמן מתקן אותם. אני אומר להם, אתם לא אשמים בכלום. זו תקלה ממשלתית, לא אזרחית".
רבים מעבירים ביקורת על שורדי שבי שפותחים מימון המונים ומבקשים סיוע כלכלי מהציבור אף שהמדינה משלמת לא מעט לרווחתם עד שישובו למעגלי העבודה. "הביקורת היא לא נגדי אלא נגד מדינת ישראל. אנשים אומרים, זה לא התפקיד שלנו, זה התפקיד שלה. אבל אני לא מתעסק בזה. לי יש רק בקשה אחת מראשי המדינה: שיחזירו את רן גואילי. שיפעלו למענו. עם כל השאר נסתדר".
התרעות פיקוד העורף