חגי גוטמן הולך נגד הזרם - וזה עובד

המוזיקה של גוטמן נטועה עמוק ברוק הישראלי והעולמי של שנות ה-80 וה-90: רוק בוגר, ישיר, כזה שמעמיד במרכז רגש, סיפור וקול. אין כאן הפקות מנופחות או התחכמויות טכנולוגיות, אלא שירים שנשענים על מלודיה חזקה, טקסטים כנים וקול מחוספס וחם, שמרגיש אמיתי מהרגע הראשון. זה רוק שמכבד את המאזין, ונותן מקום לשקט לא פחות מאשר לעוצמה. מאחורי הצליל הזה עומד סיפור חיים טעון.

בגיל 20, במהלך שירותו בנח"ל המוצנח ובתקופה הסוערת של הנסיגה מלבנון, איבד גוטמן את אביו בפתאומיות. ההודעה שקיבל בבית החולים שינתה את מסלול חייו. הוא לא חזר לשירות הקרבי, עבר לשרת סמוך לבית, ונאלץ להיפרד גם מהחברים שליוו אותו במשך שנתיים בצבא. עולמו התערער, והמוזיקה הפכה למפלט. שעות של האזנה לרדיו חיזקו בו את הידיעה שזה המקום שבו הוא אמור להיות, גם אם עוד לא הגיע הזמן לממש את זה.

לאחר השחרור יצא למסע של ארבע וחצי שנים בקנדה, ארצות הברית ודרום אמריקה. לא בריחה, אלא חיפוש. "אם אתה לא הולך לאיבוד, אתה לא מגיע למקום שאתה צריך להיות בו", הוא אומר. עם גיטרה וכרטיס לכיוון אחד, הוא התחיל לנגן בשקט, להופיע במקומות קטנים, ולהתאהב מחדש במוזיקה הפעם מתוך הבנה שזה לא רק חלום, אלא אפשרות ממשית.

הדרך לא הייתה קלה: הוא טייל לבד, עבד בעבודות מזדמנות, חווה רגעים קשים וגם מסוכנים. באחת הפעמים מצא את עצמו בלב שכונה קשוחה בארה"ב, כשאקדח מוצמד לראשו. חוויות כאלה נכנסו מאוחר יותר לשירים. "כשאתה לא נשבר  אתה יוצא מחוזק", הוא שר באחד הקטעים החדשים, ומשפט הזה מרגיש כמו תמצית הדרך כולה.

עם שובו לישראל הוא קיבל החלטה ברורה: לעשות מוזיקה, ולחיות ממנה. הוא פנה ללימודי פיתוח קול, ושם נוצר החיבור עם היוצר ארי בונה ז"ל  שותפות שהפכה לעוגן יצירתי ארוך שנים. מתוך הצורך והרעב לעשייה נולד גם פרויקט "קריוקי לייב", ובהמשך הוקמה להקת "נערי הליווי", שהופיעה ברחבי הארץ במסגרת סל תרבות. "המצאנו משהו שלא היה כאן", הוא מספר. בתוך זמן קצר היומן התמלא בהופעות, ובאותן שנים נכתבו יחד עם בונה מאות שירים  חומרים שרק עכשיו מתחילים לצאת לאור.

דווקא בשיא העשייה, בגיל 30, אובחנה אצל גוטמן מחלה אוטואימונית באמצע הופעה. הוא נאלץ לעצור, לשנות מסלול, ובסופו של דבר פנה לעולם הטלוויזיה. "זה הרגיש כמו התפרקות", הוא מודה, "אבל בדיעבד הבנתי שזה לא סוף, אלא פנייה אחרת בדרך".

בשנה האחרונה, על רקע המלחמה, נפטר ארי בונה ז"ל באופן טרגי. האובדן טלטל את גוטמן, אבל גם חידד בו תחושת שליחות: השירים שכתבו יחד חייבים לצאת. מתוך התכנסות פנימית נולד אלבום חדש, שממנו יצאו כבר שישה שירים כולם נושאים חותם אישי ברור.

הסינגל האחרון, "מתפקח", התחיל ממנגינה פשוטה בסלון בדירתו בפלורנטין, והפך לשיר שמזקק את תפיסת עולמו: התבגרות, התפכחות, והשלמה עם הדרך. גם "תנסה בכוח"  שכתב והלחין נעמן טל הולך באותו קו רוק רך אך נחוש, שמבקש להוריד הילוך: לא לדחוף, לא להאיץ, אלא לאפשר. "אל תנסה בכוח לגדול", הוא שר, "תן ללב להיפתח".

אולי זה הסיפור כולו: אמן שעבר אובדן, נדודים, נפילות ושינויים  וחזר למוזיקה עם קול ברור, בשל ומדויק. בלי לנסות בכוח. וזה בדיוק מה שעובד. כדאי להאזין.