ענבל, 43, ושגיא, 45, היו נשואים 15 שנה. הם הכירו כשהיא הייתה סטודנטית בתל חי, והוא היה השכן שלה. בתשע השנים האחרונות הם התגוררו ביישוב קלע אלון ברמת הגולן. הוא היה איש אדמה וגנן. היא בעלת עסק של צימרים ואירוח בשם point of view בקלע אלון. "העיסוק הזה בצימרים אפשר לי להיות עם הילדים עד גיל 3 בבית וגם להתפרנס. בחוויה שלי ניצחתי את השיטה", אומרת מור. "כרגע העסק מוקפא לנוכח הנסיבות. אני מאוד רוצה לחזור ולהפעיל אותו מחדש אחרי שנתארגן על המציאות החדשה שהתדפקה על דלתנו".
במהלך השנתיים של המלחמה, היא מתארת, "שגיא היה במילואים בכיתת הכוננות של היישוב. בחודשים האחרונים עשה מילואים בגבול סוריה. חיינו את המציאות של הצפון, תיירות בכלל לא הייתה בשנתיים האלה. זו באמת הייתה מציאות לא נורמלית".
מור זוכרת לפרטי פרטים מה שראתה ממרפסת הדירה. "היינו בקופנגן, הייתה לנו דירה ממש על החוף", היא משחזרת. "זה היה נראה יום רגיל ושגרתי. אחד הילדים נכנס לים, ותוך זמן מאוד קצר שגיא זיהה שיש סחף ואמר לילד לצאת. הילד רצה לצאת, אבל הוא נשאר במקום, לא הצליח לצאת בכוחות עצמו. תוך שניות שגיא נתן לי את הטלפון שלו ונכנס למים. הייתי בטוחה שתוך חצי דקה שניהם יהיו חזרה בחוף. כל פעם הוא היה מרחיק את הילד מכיוון הסחף, ותוך כדי כך בחור איטלקי בשם ג'ני, בעל מסעדה בחוף, נכנס למים עם גלשן בוגי, הגיע עד לילד, עזר לו להגיע לכיוון מים רדודים, עד שהילד פשוט יכול היה לעמוד בכוחות עצמו ויצא מהמים".
תוך כדי כך, היא ממשיכה לתאר, "שגיא התחיל להיסחף מזרחה, כי כל פעם שהוא הדף את הילד נגד כיוון הזרם - הוא עצמו נסחף לתוך הזרם. אני עמדתי במרפסת הדירה שלנו שנמצאת ממש על החוף וראיתי עם הילדים את הכל".
כשהגיע החושך, היא ממשיכה לתאר, "אמרו לי: 'ענבל, את צריכה ללכת לדירה, להיות עם הילדים, להודיע למשפחה'. זה היה לילה של סיוט. את שמה את הילדים לישון, אומרת להם 'אנחנו לא יודעים מה יהיה'".
שלושה ימים לאחר שמצאו את שגיא, המשפחה עלתה על טיסה לארץ. "אם קופנגן היה כמו 'רחם', שם הרגשנו שמאוד עטפו אותנו ושמרו עלינו ושאפשר היה עדיין להיות במצב של בין לבין, לא באמת לעכל את המציאות, אז בחזרה בארץ המציאות פתאום מכה בך. זה כבר נהיה מוחשי. פתאום את חוזרת אמא עם ארבעה ילדים בלי אבא", מתארת מור. "תמיד הייתי רגילה להיות בן אדם מאוד עצמאי, מרגישה שאני יכולה הכל, לטפל בעסק, לדאוג לילדים. כרגע העסק לא פעיל, עצרתי אותו רגע כי צריך להתארגן. יש המון בירוקרטיות, יש ארבעה ילדים שעברו טראומה. יש פעוט שמתקשה להבין שאבא שלו כבר לא בתוך הים, כי זה הדבר האחרון שהוא ראה. מבחינתו אבא נשאר במים. זה לשמור על הילדים, לתת להם את המענים שהם צריכים. ואני עצמי איבדתי את אהבת חיי, את החבר הכי טוב שלי. הייתה לנו זוגיות מאוד קרובה וצפופה, היינו חברים טובים לפני שנהיינו זוג. פתאום עכשיו אני צריכה להשיט את הספינה הזו לבד. רב־החובל כבר לא איתי. זה ללמוד להיות גם אמא וגם אבא, לקחת את התפקידים שהיו לו, ללמוד אותם".
שגיא, היא מתארת, "היה אדם פשוט ומאוד אותנטי, דוגרי כזה. הוא לקח את החיים בקלילות עם המון שמחת חיים וצחוק. תמיד היה נכון לעזור למי שצריך. הוא קבור ביישוב אודם ברמת הגולן. על המצבה שלו כתבנו משפט מתוך השיר 'חיוכים' ששרה חוה אלברשטיין: 'כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב'. זה שיר שהיה מתנגן אצלנו בבית. פתאום הוא מקבל משמעות נוספת. זה שיר שמלווה אותי עכשיו, נותן לי תקווה, כמו שאומר המשפט מתוכו: 'אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר'".
התרעות פיקוד העורף