"היה לי ברור שארצה להיות שם", אומרת הבת. "זה רגע של חסד. במשך שעה וחצי היינו שם והרגשנו את הפסקות הנשימה שלה, עד שהייתה הפסקת נשימה אחת ארוכה, וזהו. המסע נגמר. זה היה רגע יפה, בוודאי לא הרגע הכי כואב בסיפור. נשארתי איתה גם אחרי, עד שהגיעו לקחת אותה. היה לי חשוב שהיא תמות טוב, וזה הצליח. היא אמרה לנו, 'אני רוצה למות באהבה'".
בימים אלה יצא לאור ספרן של לאה ז"ל ויעל צבעוני "פרוטוקול" (בהוצאת ידיעות ספרים). הוא מורכב מטקסטים שהאם כתבה ושיתפה בזמן אמת בעמוד הפייסבוק שלה, החל מאפריל 2022, אז התגלה שהיא חולה, שיש לה גידול בלבלב והוא סרטני ("אני אונקולוגית", היא כינתה את עצמה בספר) וכן מטקסטים שכתבה הבת בעת שליוותה את אמה בימי המחלה, ואחרי מותה.
תשעה חודשים עברו מרגע הגילוי ועד שלאה נפטרה. "תשעה חודשים שהם כמו היריון, שהם בדיוק הסטטיסטיקה של סרטן הלבלב. וזה מעצבן, כי היא נלחמה לא להיות בסטטיסטיקה", אומרת בתה.
הספר היפהפה, המרתק, הוא מעין יומן מחלה, שנע בין החדר בבית החולים, על ריחותיו המצחינים והאתגרים שהוא מזמן, ובין הבית הנעים ומסלולי הריצה שלאה אוהבת והים והמחשב, שעליו היא ממשיכה בנחישות לעבוד בין טיפולי הכימו. הוא חושף את הפער הכואב בין פרוטוקולי הטיפול הנוקשים של מערכת הבריאות ובין הצורך האנושי לשמור על הזהות העצמית, על הכבוד, על צלם האנוש.
מספרת צבעוני, מנחת סדנאות כתיבה ו"מלווה ספרים": "אמא שלי הייתה בת 76 כשחלתה, אבל היא הייתה חסרת גיל. גילוי המחלה היה מהלומה גדולה, כי זה לא התאים לה. היא רצה והתאמנה ואכלה בריא וכתבה והייתה פעילה ואנרגטית ולא התייחסה לעצמה כאל מבוגרת. הרבה מאוד אנשים קראו את הפוסטים שהיא העלתה, שכללו חשיפות אישיות וגם תלונות על המערכת הרפואית. חשבתי שזה חומר יקר ערך, ומהר מאוד אחרי מותה התחלתי לאסוף את הטקסטים. במקביל, בזמן המחלה, גם אני כתבתי ושיתפתי פוסטים עליה, וכתבתי שירים שהיא ניקדה לי. בסופו של דבר שזרתי בספר גם דברים שכתבתי אחרי מותה".
ערך מוסף
אחד הטקסטים המרגשים בספר הוא טקסט שכתבה לאה ז"ל מוקדם מאוד באחד הבקרים בבית החולים, אחרי לילה שבו קיבלה מורפיום לווריד כיוון שסבלה מכאבים עזים במיוחד. כך, אומרת צבעוני, ביטאה את הליכתה נגד הפרוטוקול, נגד הטשטוש שהוא כפה עליה, כך נשארה מי שהיא.
צבעוני ז"ל הרבתה לכתוב על החלקים הפרוזאיים, הקשים, שבחיים בבית חולים. חלקים שכל מי שאי פעם היה מאושפז בבית חולים או ישב לצד אדם קרוב שהיה מאושפז, מכיר. חלקים שלא נהוג לדבר עליהם, שרובנו מנסים להדחיק, לשכוח.
לשחרר שליטה
"נושא הספר קשה, עצוב, אבל יש בו המון אהבה והמון תקווה", אומרת צבעוני. "זה היה הזמן הכי קרוב שהיה לי איתה בחיים, ולא כקלישאה. האינטימיות, ההבנה מה חשוב ומה לא, יש המון חסד בליווי הזה. קיווינו כמובן שהיא תתגבר על זה, אבל המוות היה לנגד עינינו כל הזמן. מול הפרצוף. אישה שהייתה חזקה כל כך, שאהבה להיות בשליטה, הייתה פתאום חלשה, וזה המיס את הכל, משני הצדדים. אני הייתי רכה הרבה יותר כלפיה, והיא הייתה רכה הרבה יותר כלפיי. אני מתגעגעת אפילו לישיבה איתה בבית החולים, מוזר ככל שזה נשמע, כי הייתה בינינו קרבה שלא הייתה בינינו מאז ילדותי. קרבה פיזית וקרבה רגשית חדשה. היה היפוך תפקידים, פתאום דאגתי לה וטיפלתי בה כמו שאני מטפלת בבנות שלי, וזה מייצר המון אהבה. אפילו קילחתי אותה בימים האחרונים, וזה נורא חשוף וזה הכי קרוב שיש, והרגשתי שהיא סומכת עליי, שהיא בוטחת בי. את התחושה הזאת לקחתי לספר, אמרתי לה, 'תסמכי עליי' גם באשר למילים. היא הייתה אדם שלא משחרר שליטה, וכאן, היא שחררה. היא בטחה בי. נוצרה בינינו שפה אחרת, לא שפת אם-בת רגילה. הרגשתי שהיא מתמסרת אליי, וזו זכות גדולה".
באוגוסט 2023, כשבעה חודשים אחרי מות אמה, כתבה צבעוני: "אני פונה אל דוד המלך. איני מביטה אל בית החולים, אבל הוא הולם בגבי. פעם, לא כל כך מזמן, הילכנו כאן שתינו. התכוונת לעלות על אופנייך. מה הבעיה, שאלת, אבל השתכנעת ללכת ברגל - האופניים בידייך, הכימותרפיה כרוכה בגופך. שום דבר לא היה עבורך עניין גדול. עבור העוברים ושבים זוהי עוד שדרה - הנה שוב משפצים. שוב לח. אב ובנותיו אוחזים ידיים לקראת מעבר חציה. איש אינו מבחין בגודש החלל, בצעדיי שהולכים וחוצבים באוויר.
"לפעמים כשאני עושה תנועות נמרצות, נדמה לי שאת היא שעושה אותן בי. למשל, כשאני משאירה את השיש נקי, כמו ידך היא שמעבירה את הניגוב האחרון. וגם עכשיו צעדיי הולכים בדרכך, בדרכנו שהייתה, חוצים את העיר שנמשכת ללא הפסקה. היעדרך הולך ונמשך ונמתח וממלא עוד ועוד חללים שחצינו יחד".
הקטע הזה, ששזור בספר, הוא אחד הקטעים שמנכיחים גם את האבל, את החיים שאחרי. "הספר הזה הוא על החיים, הוא לאו דווקא על המחלה. יש בו כאב אבל יש בו גם אופטימיות", היא אומרת.
אולי האופטימיות, חלקה לפחות, טמונה בהשלמה, בשלמות הפרידה. או כמו שצבעוני כותבת: "הוא אומר לי: את לא כותבת את הדברים האחרים על אמא. את לא כותבת את הכעסים. אני אומרת לו: היו לי מספיק שנים לכל אלה. המחלה היוותה זמן אחר. אתה ישנת אצלה כל השבוע האחרון. היית ער לכל רחש, לכל תנודה. אני קילחתי אותה, ראיתי אותה נטולת בשר. כל היתר נשטף, נסחף אל הרוח, לא נשרך איתי עוד".
התרעות פיקוד העורף