"אבא בא"
"בא" זה אבא נוכח, או חצי אבא? "אבא בא" זה להציל או להנציח? "השם הזה הוא רב-משמעויות", אומר איל אשל. "אני בא עכשיו כי באותו בוקר לא הייתי שם כדי להציל את רוני. אני בא עכשיו לעשות כל מה שאפשר כדי שמותה לא יהיה לשווא. אני בא כי ישראל צריכה תיקון".
אני הבאתי את הבת האהובה שלי לאזור השמדה. אני רותח מזעם, כי דאגו לשקר לי ולהסתיר ממני את המידע הזה. אם הייתי יודע שרוני וחברותיה משרתות באזור השמדה, ועדיין הדרג הצבאי הבכיר מתייחס להתרעות שלהן בזלזול, הן לא היו נשארות שם דקה אחת, ומבחינתי שהחמ"ל יירקב. לכן בחרתי בשם 'אבא בא', כי אבא הבין שצה"ל לא שמר על רוני, אז הוא בא במקומו, אבל מאוחר מדי. אבא בא כדי להבטיח שלא יהיו עוד אירועים כמו 7 באוקטובר. ואבא בא כדי להבטיח שרוני לא תישכח לעולם".
"התחלתי לכתוב כי הבנתי שאנחנו, אשתי שרון, ילדיי יעל ואלון ואני לגמרי לבד", הוא אומר בכאב. "איש לא יצר איתנו קשר, לא מערכת הביטחון ולא הדרג המדיני, ולכן היה בי הרבה מאוד מטען שלא היה מול מי לעבד והרגשתי שהוא חייב לפרוץ החוצה. רציתי להסביר להורים של חיילים מה עלול לקרות להם כי לא משתפים אותם ולציבור מה עלול לקרות פה בהמשך אם לא נתקן ולא נרפא ולא נגרום לאנשים שאחראים על 7 באוקטובר לתת את הדין ולשלם על רשלנותם. היה לי חשוב להגיד את האמת, כי חינכתי את רוני שצריך לדבר אמת ולא משנה כמה היא כואבת, ורוני לא שיקרה מעולם".
רוני אשל ז"ל הייתה נערה שמחה עם לב ענק. היא הייתה הבכורה, אהבה ילדים ובית, "להיות בחדר שלה, לסדר אותו, לבלגן אותו, לראות סרטים, לבשל, לאכול במסעדות, לבלות ולצחוק. היא טרפה את החיים. כשהוציאה רישיון נהיגה, טיילה עם החברות בכל רחבי הארץ, והיינו יושבים מאחור מלאי גאווה כי היא נהגה בצורה מאוד זהירה ומקצועית. גם בצבא הייתה מאוד מקצועית ומאוד ממוקדת משימה. ובכל פעם שחזרה מהבסיס הבית התמלא באור. היה לנו קשר מאוד עמוק ומיוחד של אב עם בתו הבכורה. מאוד סמכתי עליה, כי הייתה אחראית ובוגרת בהרבה מגילה. נהגנו לדבר בבקרים, כשהיא הייתה מסיימת את משמרת הבוקר ואני יצאתי מוקדם לעבודה, ולזה אני הכי מתגעגע".
שלושה ימים לפני 7 באוקטובר, כשרוני סיימה חופשה משפחתית ושבה אל הבסיס, היא אמרה לאביה בפתח הדלת: אבא, רותח שם, אבא הם אוספים עלינו מודיעין ויודעים עלינו כל מה שקורה בגזרת עזה, הם אפילו יודעים איך נראה הבסיס שלנו. "ואני", אומר אביה, "רציתי להרגיע אותה. אמרתי לה, מה קרה לך, רוני, יש לנו צבא טוב וחזק, והכל יהיה בסדר". ובסוף אותו השבוע היה 7 באוקטובר.
"אמא אני בסדר, אני בחמ"ל. אל תדאגי. אין לי קליטה"
השקט הזה בחוץ, מה היה בו שהחריד את אשל כל כך? גם לפני 7 באוקטובר היו אירועים ואזעקות. ישראל מורגלת בזה, ולכן הוא ניחש שמדובר בעוד סבב טילים. היישוב צור יצחק סמוך לטולכרם ולקלקיליה, ולעיתים מתרחשים בסביבה אירועים ביטחוניים. אשל מעורב בביטחון היישוב, ואולי לכן משהו לא הסתדר לו ברצף האירועים ובעוצמתם.
באותו בוקר של שמחת תורה רוני נשארה בבסיס. רק ערב קודם ביקשה ממשפחתה להתייחס לזה "בקליק", ככה היא נהגה לומר, כלומר בקטנה. חיילים נשארים בבסיס לפקוח עין, הסבירה להוריה, כדי שהאזרחים יוכלו לחגוג בשקט. "ביום שישי בצהריים היינו בשוק לוינסקי כשרוני התקשרה וסיפרה שהיא בדיוק עורכת את השולחן לקראת ארוחת החג", נזכר אביה. "זו הייתה השיחה האחרונה שלנו, רגילה בתכלית. קלילה. נעימה. אפילו צחקנו קצת. ולמחרת קמנו מוקדם בגלל האזעקות, ואני מדליק טלוויזיה ופתאום קולט שאין שום קול מרוני. ניסינו להתקשר אליה והיא לא ענתה".
רק מאוחר יותר התברר שעד חצות היום הבנות היו עדיין בחיים והמתינו שיבואו להציל אותן. ניתן היה להציל אותן. "הן היו בטוחות שמישהו שומע את קריאות העזרה ושהצבא בדרך אליהן, וזו הייתה הסיבה לכך שאף אחת מהן לא התקשרה להורים, כי הן הבינו שהאירוע כל כך קשה, שאם ההורים ינסו להגיע לאזור, הם לא יחזרו", אומר אשל.
אשל התצפיתנית לא רק דיווחה בקשר, היא גם חיזקה את שאר הבנות המבועתות בעמדה והמשיכה לדווח עד הדקות האחרונות, כשהמחבלים העלו את החמ"ל באש והוא החל לבעור על יושביו. הטמפרטורה הייתה כל כך גבוהה, שהאש נמשכה שעות לתוך מוצאי שבת ורק אחרי יומיים הצליחו לכבות אותה. שמונה תצפיתניות מגדוד 414 של חיל הגנת הגבולות ועוד קצינה ושתי סמב"ציות היו בחמ"ל בזמן שעלה באש ובנוסף גם שבעה חיילים. שבעת החיילים ותצפיתנית אחת הצליחו להימלט. תשע תצפיתניות זוהו. נותרה רק אחת, רוני, שגורלה לא נודע לאורך חודש ימים.
אבל ב-7 באוקטובר רצו שמועות שהבנות בחיים ופינו אותן למחנה ג'וליס. איל ושרון אשל החלו לחפש אותה בכל מיני דרכים. "רוני לא ענתה ופתאום התחלנו לקבל הודעות מעוד הורים שסיפרו שהבנות היו ביחד ואף אחד לא מוצא אותן וגרוע יותר, אף אחד מהמפקדים והמפקדות שלהן לא מעדכן מה עלה בגורלן", מספר איל. "חיכינו עד ליום ראשון, ולמחרת בבוקר נסענו לסורוקה לחפש את רוני. בשלב הזה חשבנו שאולי היא רק נפצעה".
"יום למחרת פתחו לרוני תיק נעדרת", מספר איל. "ואנחנו מטפסים על קירות, משוועים למידע, אבל אף אחד לא מעדכן ולא מתקשר".
וביום הרביעי הגיעה קצינה אל בית משפחת אשל והודיעה שפתחו לרוני תיק נעדרת. "זו הייתה הודעה רשמית, יבשה, בלי שום פרטים", דומע אשל. "שאלנו המון שאלות ולא קיבלנו שום תשובה. היינו בחברה טובה, בתוך קבוצת הורי תצפיתניות, ופתאום התחילו להציף את הקבוצה בגורלן. זוג הורים אחד בישר שזיהו את הבת שלו וקוברים אותה באותו היום, וזוג אחר סיפר שהגיעו גם אליהם עם בשורת האיוב, ואני, שידעתי שרוני הייתה איתן במשמרת, לא ידעתי את נפשי".
ובצהרי יום אחר הגיע קצין אל בית המשפחה במושב צור יצחק, פתח את השער ואת הדלת, נעמד באמצע הסלון והכריז שעל פי הממצאים שבידי צה"ל לא נראה שרוני הצליחה לצאת מהחמ"ל לפני שהוא נשרף כליל. "בעצם הוא בישר לי שרוני נשרפה עם שאר הבנות", אומר איל. "וכל זה בנונשלנט, כשאני יושב עם החברים שלי, לפני שצה"ל יודע או מגיע. שרון נכנסה אחריי וראתה אותי לבן כסיד. ומיד התחיל מחול שדים. התקשרנו ליניב עשור ולמנהלת מחלקת שו"ן, וכולם היו בהלם. בתוך כמה שעות הם הגיעו אל הבית והתנצלו. אבל באותו היום נפל אצלי האסימון והבנתי שככל הנראה הסיפור שלנו הסתיים".
רוני נחשבה נעדרת במשך חודש ארוך. "ואנחנו עברנו את הזמן הנורא הזה בעזרת המשפחה והחברים ופחדנו מהלא נודע, אבל אמרנו, כל זמן שלא מודיעים, יש לנו תקווה. חשבתי שאם הייתה נשרפת בחמ"ל, היו מוצאים את המסתם שהחדירו ללב שלה כשהייתה ילדה קטנה. ופתאום חשבתי איך המסתם הזה שכל כך הדאיג אותנו בילדותה הפך לקרן של תקווה. היום אני כבר יודע שלא מן הנמנע שזרקו חלק מהממצאים לפח, כי הכל היה בוקה ומבולקה ולא היה מי שינהל את העניינים".
בתוך דקות קרסה אל הספה עם שני ילדיה. והרב הראשי לא אמר דבר, רק חיבק את איל, אבל אחת הקצינות אמרה, אני מבקשת מכולם לשבת. "איך אצליח להתיישב אם איבדתי תחושה ברגליים?", תוהה איל בספרו. "ביום 9 בנובמבר 2023 הגעתי אל משפחת אשל", קולה של הקצינה יבש, רשמי, מלא כאב, "ובזאת אני מודיעה בצורה רשמית ובצער רב כי מערכת הביטחון משנה מהיום את הגדרתה של סמל רוני אשל מנעדרת לחלל".
קשה לתאר במילים את עומק הפער בין המסירות הבלתי מתפשרת של התצפיתניות שעמדו על שלהן בגבורה מול התגובה שלא הגיעה. ההפקרה במוצב נחל עוז הייתה הרבה לפני 7 באוקטובר והרבה אחריו. "הצבא לא הפיק לקחים, לא השעה, לא הרחיק, לא העמיד לדין את האשמים, והממשלה יושבת בבית העם בירושלים ואף אחד משריה לא חושב לקום ולהגיד, אנחנו לוקחים אחריות כי זה קרה במשמרת שלנו, אנחנו עושים הכל כדי שאסון ומחדל כזה לא יחזרו על עצמם".
שנתיים וקצת חלפו, והכאב רק מתעצם. "כל כך קשה לי לגדל ילדה מתה", אומר איל בדמעות. "באיזשהו מקום אני מחזיק במחשבה שאולי בגלל הרעש הגדול שעשינו, כשטיפסתי על קירות וצעקתי בכל רחוב איפה רוני, אולי בגלל שנתתי למדינה שלמה להבין שהצבא הפקיר לא רק את רוני אלא גם את המשפחה שלה, אז אולי בצה"ל החליטו, בואו נסתום למשפחה את הפה ונחליט שרוני איננה".
התרעות פיקוד העורף