חבריו של בון סיפרו כי הוא סבל מפוסט טראומה בעקבות שירות המילואים הממושך שלו, ואמרו כי הוא אושפז לראשונה במהלך תקופת המילואים. לדבריהם, מפקדו של בון לא דיווח על כך, וכך נוצר המצב שבו הצבא אינו מכיר בו כחלל. בצה"ל התנגדו להכרה בו כחלל, ואמרו כי: "משום שלא היה בשירות מילואים פעיל לא ניתן להכיר בו כחלל צה"ל".
חברתו קרן אוליאל ספדה לו: "תודה על השנה לצידך שהיתה השנה הכי טובה שלי בעולם. תודה שנתת לי להיות חלק מהחיים שלך. אני רוצה לומר לך תודה על התיקון שהיית בשבילי, על זה שתמיד הגנת עליי ושמרת עליי. אני יודעת שאתה מסתכל עליי ושומר עליי מלמעלה. אני מתגעגעת אליך ולנצח אתגעגע אליך. מחכה כבר לפגוש אותך שוב. אני מקווה שאתה רואה כמה כולם אוהבים אותך. אתה גיבור ישראל, נלחמת עבור כולנו ואנחנו נמשיך מפה להלחם בשבילך ועבורך. אני גאה בך יותר ממה שמילים יכולות לתאר. אני אוהבת אותך".
אביה של קרן אמר: "748 ימים, איך אפשר לצאת בריא מדבר כזה?? ועוד סבב ועוד סבב ואמרנו לו: גו'ש מספיק! תתחיל את החיים האמיתיים".
אימו, סטייסי ספדה לו: "הוא אהב להיות חלק מחייכם, חלק מצה״ל וישראל. כבר בגיל 5 ידעתי שהוא מיוחד כשהוא היה הציוני הנלהב ביותר באיידהו. אהבתו לארץ הזאת הייתה בליבו מההתחלה. הוא לא היה ילד רגיל. בגן, כששאלו אותו מה הוא רוצה להיות, הוא ענה חייל. בגיל 17 הוא שלח את המייל הראשון שלו לביבי נתניהו והסביר איך הוא רוצה להיות בצה״ל. אחר כך הוא נסע לישראל והתחיל את התהליך שלו בתור ׳חייל בודד׳. הוא נאלץ לעבוד קשה כדי לעשות את זה. אני זוכרת שהייתי עונה לו לטלפון ושמעתי אותו מתרגש ואומר ׳אמא, התקבלתי׳. זה היה חלום שהתגשם בשבילו. התרגשתי מאוד בשבילו כי לא כולם זוכים לחיות את החלומות שלהם. אני מתגעגעת כל כך לשיחות איתו, לחיוך שלו, לשירים המשוגעים שהוא היה שר. הוא חיי חיים של הקרבה והוא חי את החלום שלו. אני ברת מזל להיות אמא שלו. אני יודעת שהיה לו קשה וניסיתי לעודד אותו בתור אמא בכל דרך שהייתי יכולה. הקרבות בראשו היו מוחשיים מאוד וקשים מאוד. אבל גם היו לו חוויות מדהימות. הוא התחיל לדבר על העתיד, על חתונה ולהביא כלב גדול, גדול מאוד. אני יודעת שהבן שלי נח עכשיו".
התרעות פיקוד העורף