עוד מספר: "ידענו לפני כן זה על זה, אבל הכרנו ממש רק כששירתנו יחד במילואים. חווינו יחד את חוויות הכאב, הטראומה והזעזוע החברתי והאישי, גם שלנו, גם אצל הקהילה, גם אצל החיילים שליווינו ביחידות השונות. במהלך השירות במלחמה יעל ואני הבנו שחסרות מילים לחברה הישראלית, מילים שיתארו את התחושות ויאפשרו לכולנו להבין מה צריך לעשות כדי לעבור מטראומה לאפשרות של התפתחות, למידה, תנועה וצמיחה. בתוך כל הבלגן והכאב החלטנו לצאת למסע כדי לחקור את הנושא, איך אפשר לקום מתוך טראומה ולצמוח".
"מצאנו את עצמנו יושבים עם עוד חוקרים ומטפלים ומנסים להבין איך אפשר למצוא מילים ברגעים שבהם אין מילים, בייחוד בימים הראשונים של המלחמה, אחרי הטבח הנורא", מוסיפה ד"ר שובל-צוקרמן, שבשירות המילואים כקב"נית עסקה בין היתר בקליטת חטופים שחזרו מהשבי ובטיפול בחיילים המתמודדים עם פוסט-טראומה. "חשבנו איך אפשר לעזור לאנשים שנמצאים בתוך הרגעים הכי קשים של עיבוד חוויות המלחמה, ויצאנו למסע מחקר שישרת לא רק את האנשים סביבנו, במעגלים היותר קרובים, אם זה מטופלים, סטודנטים או חיילים, אלא כל אדם במדינה שיכול לשאוב מזה כוחות. שמנו את הדגש על הקהילה והחברה", היא מספרת.
המסע המשותף הוליד את הספר החדש "אחרי כל המדבר הזה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שמנסה לענות על כמה שאלות. בין השאר, אם אפשר לצמוח מתוך כאב, אם ניתן למצוא משמעות במקום שבו הכל התפרק, אם הכאב יימשך לעד, ואם אפשר להנביט זרעים של תקווה לאחר חורבן אישי ולאומי. "זה לא ספר עיון קלאסי של פרקים עם תיאוריות ורפרנסים", מבהיר פרופ’ לוי בלז. "הכוונה היא לקחת את הקורא לדרך שבה הוא יוכל להתבונן, גם בכאב שלו, אבל גם יבין איך בוחרים מתוך זה את האפשרות להתפתח ולצמוח. הספר מיועד לא רק לחוקרים ולאנשי מקצוע אלא בעיקר לציבור הרחב. אנחנו נותנים כלים פרקטיים להתמודדות עם פוסט-טראומה".
עוד הוסיף: "אני חושב שמלבד התמיכה של צוות שעבד איתי, של משפחה ושל ילדים, במהלך העבודה על הספר הזה חוויתי על בשרי את היכולת לייצר צמיחה אישית בתוך הכאב. להפוך את חומר הגלם הכואב למענה התנהגותי לערכים של החיים. זה עזר לי לרפא את הפצעים שלי. בספר יעל ואני מדברים גם בגוף ראשון, ולא רק מעיניים של חוקרים, על החוויות שלנו".
ד"ר שובל-צוקרמן: "לי עזר מאוד המסע עם יוסי, וגם השיח עם עוד אנשי מקצוע - לחשוב איתם, לכתוב וליצור שיטות טיפול. העובדה שלא עבדתי לבד, אלא בצוות, עזרה מאוד לעבד ולהכיל את החוויות".
שני החוקרים העדיפו לא להתמקד באנשים שעברו אירוע טראומטי זמן קצר קודם לכן. "הייתה לנו התלבטות אם לקחת פדויי שבי, שחזרו עכשיו מהשבי, או חיילים שנפצעו, שכל מה שיש להם לומר חשוב, אבל הבנו שנכון יותר לפנות לאוכלוסיות שעברו איזו דרך", מסבירה ד"ר שובל-צוקרמן. "צמיחה פוסט-טראומטית משמעותה לעבור תהליך של שנים בהתמודדות עם כאב, קושי וסימפטומים, ורצינו פרספקטיבה של זמן, אנשים שיכולים לתת תקווה למי שחווה עכשיו את הטראומה".
"דיברנו עם מיה טבת דיין על ההתמודדות עם אובדן אמה, עם אלי עמיר על ההתמודדות עם העלייה לארץ מעיראק, עם אהוד בנאי על ההתמודדות שלו עם התסכול מלהיות שנים באי-הצלחה ועל התבוננות חברתית דרך עיניים יהודיות של סיפורי התנ"ך, עם האלוף הפאראלימפי נועם גרשוני על התמודדות עם טראומת הפציעה הפיזית עד ההצלחה כספורטאי מצטיין, ואני לא אלאה אותך בעוד שמות", מוסיף פרופ’ לוי בלז.
הוא מפרט: "הוא ישב מולנו בביתו בפיג’מה עיראקית של פעם ולקח אותנו לרגע לעיראק של שנות ילדותו. הוא סיפר שאחרי הטראומה של הפרהוד, הפוגרום שנעשה ביהודי בגדד בתחילת שנות ה-40, הוא עלה לארץ כילד והגיע לקיבוץ משמר העמק. ואז הוא סיפר איך הוא נכנס לתוך מעגל ריקודים בקיבוץ, והחליט שהוא מזמין נערה אשכנזייה מהקיבוץ לרקוד איתו. זה היה עבורו רגע של ניצחון. כל אחד יכול להזדהות עם רגע ניצחון כזה, בדרכו שלו".
ד"ר שובל-צוקרמן: "אני רוצה לדבר על נועם גרשוני, ששירת כטייס מסוק קרב ונפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. אחרי השיקום הוא החל להתאמן בטניס בכיסאות גלגלים ונעשה אלוף פאראלימפי. נועם הבין אחרי הפציעה שטייס הוא שוב לא יהיה, אבל גם הבין שהוא רוצה לצאת מהמקום של משבר, ולכן החליט לשחק טניס כי חשב שזה יבנה חלקים חדשים בו. הוא לא עשה את הצעד הזה כדי להיות אלוף, אלא בשביל עצמו. הוא נותן דרך המילים שלו תקווה והבנה שמדובר בדרך, לא במשהו שקורה ביום, אלא תהליך שבו אתה מעז לצאת ממקום מאוד כואב וקשה ולבנות את עצמך מחדש".
הוא ממשיך: "הכאב לא נעלם, הוא פשוט מפסיק להיות קולקטיבי והופך לפרטי. מה שאנחנו יודעים במניעת אובדנות הוא שבדידות ושתיקה הן גורמי סיכון דרמטיים. לכן, הדבר הראשון הוא להזכיר שוב ושוב: אנחנו לא לבד בכאב הזה. לדבר, לשתף, לא ליפול לבור השתיקה. לתת לגיטימציה לכך שהמלחמה אולי נרגעה, אבל היא לא באמת נגמרה בתוכנו. הדבר השני הוא לא למהר לסגור את הסיפור. משפטים כמו ‘הכל מאחורינו’ או ‘צריך להמשיך הלאה’ הם בעייתיים, כי עיבוד טראומה דורש זמן, שאלות, התבוננות כואבת לפעמים".
"אם לא ניתן מקום לכאב הוא יחזור דרך דיכאון, חרדה או אובדנות. אבל אם ניתן לו מקום, נוכל להפוך אותו גם למשהו שיש בו חיבור, שייכות וצמיחה. הספר יוצא בדיוק ברגע הזה, שבו החברה הישראלית הכי רגישה, והוא יכול להיות כלי שמזכיר לאנשים שהם לא מקולקלים - הם אנושיים, ושיש דרך להתמודד, יחד", אומר פרופ’ לוי בלז.
ד"ר שובל-צוקרמן: "אני חושבת שחלק גדול מהבלבול והפחד שאנחנו רואים היום קשור לכך שכולם מדברים על ‘פוסט-טראומה’, אבל לא תמיד מבינים מה זה אומר. לא כולם פוסט-טראומטיים, ולא כל תגובה קשה היא מחלה. אחד הדברים שהספר עושה הוא סדר במושגים: מה זה משבר, מה זו טראומה, ואיך הם נראים בפועל בחיים של אנשים. ברגע שיש מילים ויש הבנה, אפשר להתחיל בתהליך. לפעמים האדם עצמו עוד לא יודע שהוא זקוק לעזרה, אבל מישהו לידו - בן זוג, חבר, בן משפחה - מזהה את הסימנים. וכשיש ידע, אפשר לעצור הידרדרות. בעיניי, זה מקור גדול לתקווה".
התרעות פיקוד העורף