"כשהבנתי שמשהו נורא קרה בבית, ניסיתי להגיע כמה שיותר מהר בחזרה להרצליה. בהתחלה הבנתי שבאפי נדקרה, עדיין לא הבנתי שליאם קשור לאירוע. הגעתי למקום, שאלתי את השוטר מה קרה, והוא אפילו לא היה מסוגל לומר. אמר לי: 'אתה מבין'. שאלתי: 'סיגל?', הוא ענה שלא. ידעתי כבר שבאפי לא בחיים, ואז הבנתי שזה ליאם. העולם שלי התמוטט באותו רגע. זכור לי שיצאתי מהאוטו ונפלתי", משתף הס בכאב.
דורון נתנאל הס, בן 40, מתגורר כיום בתל אביב. לדבריו, הוא הוכר בעקבות האסון והשלכותיו על ידי הביטוח הלאומי כפוסט-טראומטי וקיבל דרגה של 100% אי-כושר עבודה למשך שנתיים, נכון לעכשיו. כשהוא מדבר על בנו המנוח ליאם הוא מתאר אותו כ"ילד מדהים, שמח, מחייך. מרכז החבר'ה בטווח הגילים שלו. כולם אהבו אותו באמת. ילד מלאך. גם בעולם הזה היה מלאך".
על מצבו שלו מאז האובדן הוא אומר, "במשפט אחד, זה כמו לאכול פלסטיק. הרי פלסטיק לא מתעכל. גם המצב הנוכחי, האובדן העצום הזה, לא מתעכל. בבוקר אחד איבדתי הכול. הגעגוע לליאם מאוד קשה. יש גם כעס עצמי, על כך שלא הייתי שם באותם רגעים. מאז הטרגדיה אני נושם, אבל לא חי".
איצקוביץ' טענה לאורך ההליך המשפטי כי אולצה לבצע את המעשה בהוראת כוחות על-טבעיים. על בסיס קביעה של שלושה פסיכיאטרים, שהיא הייתה בהתקף פסיכוטי בעת ביצוע המעשה, ביקשה הפרקליטות לזכות אותה ולשלוח אותה לאשפוז פסיכיאטרי ממושך. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את בקשת הפרקליטות. הס הגיע רק לשני הדיונים האחרונים שהתקיימו. "לא הייתי מסוגל נפשית, אבל בסוף היה חשוב לי להגיע כדי לייצג את ליאם, וכדי לראות מה קורה פה", הוא מסביר.
הס מלקה את עצמו עד היום על כך שלא הצליח להציל את בנו. "אני אוכל את עצמי מבפנים במשך שנה וחצי", הוא אומר. "בטיפול הנפשי שאני עובר מבינים שזו אחת הבעיות הקשות שלי, שאני אוכל את עצמי מבפנים. אני כועס על עצמי, כועס על כולם. זה כעס פנימי מאוד חזק, מאוד עצוב, מאוד מדכא, מאוד קשה. יש בי געגוע גדול ובלתי נתפס לליאם. אני מתגעגע לחיבוק, לריח, לחיוך".
מאז הטרגדיה, לדבריו, הוא מסתגר: "רוב הזמן אני בבית, הרבה פעמים בונה לגו. התחלתי עם הלגו כדי להנציח את ליאם. ליאם אהב מאוד לגו, גם אני אהבתי מאוד לגו, וזה חיבר אותנו. בניתי כבר דגמי לגו ביותר מ-100 אלף חלקים. אני עושה לייבים בטיקטוק כשאני בונה לגו. זה נעשה סוג של ריפוי בעיסוק עבורי".
הס נעזר רבות בכלבתו לונה: "היא כלבה דומה מאוד לבאפי ז"ל, שגם הייתה רועה גרמנית. פוסט-טראומטיים יכולים להיעזר בכלב שירות, אבל כיוון שאצלי הפוסט-טראומה לא קשורה למלחמה או לאירוע טרור, לא מגיע לי מימון מהמדינה. תהליך האילוף וההכשרה ארוך ויקר, ולי אין אפשרות לקחת הלוואה מהבנק. אין איך לממן את זה, אלא אם מישהו יבוא ויעזור לי".
הוא ממשיך ומספר: "אם פעם הייתי אדם שמח, מאושר, אוהב אנשים, היום אני לא באינטראקציה עם אנשים, לא יוצא. אני יוצא רק עם לונה לטיולים. רואה שכנים עם כלבים, ואיתם אני מדבר. חוץ מהם אני בעצם לא מתקשר עם אף אחד. גם אם אני מזמין כוס קפה, אני לוקח אותו בטייק-אווי וממשיך הלאה, לא יושב. אני תמיד בבית, יוצא רק עם לונה או לסידורים שחייבים לעשות, וגם זה נדיר. זו סיטואציה קשה, כשאתה נמצא לבד עם התחושות האלה".
הוא אומר שכבר מצא מאלפת, קיבל תוכנית הכשרה והצעת מחיר, ורק האמצעים הכספיים למימוש חסרים לו. "באחד החגים האחרונים המשפחה שלי עשתה ארוחה בחדר אוכל של מלון", הוא מספר. "ביקשו שאבוא, למרות שמאז הטרגדיה אני נמנע מלהגיע למפגשים משפחתיים. הפעם הרגשתי שאני צריך לבוא. לא יכולתי לבוא עם לונה, כי לא אפשרו להכניס כלב בלי תעודה של כלב שירות. הגעתי בלעדיה. לא יכולתי לשבת, כל שנייה יצאתי החוצה".
הס שב ומדגיש את חשיבותו של כלב השירות בחייו של אדם כמוהו, שמתמודד עם פוסט-טראומה: "לונה מסייעת לי בהתמודדות היומיומית ובחזרה זהירה לתפקוד. היא מסייעת לי לא לוותר על החיים, אלא להחזיק בהם מחדש. אני מקווה שאצליח לגייס את הכסף ולהתחיל בהקדם בתהליך האילוף של לונה, מה שיקדם בוודאות גם את השיקום שלי".
התרעות פיקוד העורף