אין ספק, צמצום הסבסוד למעונות יום מפוקחים לילדי אברכים הרחיב את הדרישה למשפחתונים הלא מפוקחים, אבל מדובר בראש ובראשונה בתופעה תרבותית בחברה החרדית. נשים עובדות קשות יום מעדיפות להשאיר את הפעוטות הרכים שלהן בהשגחת שכנות שפותחות בבתיהן משפחתונים חדשות לבקרים.
זה נוח, זה לא יקר, זה זמין, זאת תרבות וזאת תופעה שלא קשורה לזכאות למעונות יום מפוקחים שגם לא יכולים להכיל את כל הזכאים וגם אצל משפחות חרדיות רבות מדי מדי יש תת מיצוי של הזכאות, גם כשניתן לממש אותה. איפה הרשות המקומית? לא ברור. כמו במקרה של עיריית ירושלים היום.
"באתר המשרד ניתן לאתר כיום רשימה של כ-7,000 מעונות יום המוכרים למשרד, מתוכם כ-5,150 בעלי רישיון בתוקף וכ-790 מעונות שלא הגישו בקשה לרישוי, נכון למועד כתיבת המסמך". כך שמיפוי יש. אכיפה אין. ותקציבים ותקנים הדרושים לאכיפה השר לא מביא, הוא "מנחה" להקים צוות לאיתור וסגירת מעונות פיראטיים מבלי לדעת את בסיס הנתונים שמשרדו שלו כבר יודע.
דוידוביץ' מוסיף: "המקרה הזה מדגיש גם את הצורך הדחוף בתיקון עוולות של אי-שוויון בנגישות לשירותים בסיסיים. הנגשת מעונות יום בפיקוח, איכותיים ומסובסדים, לכלל האוכלוסייה, היא לא רק צורך חינוכי אלא חובה בריאותית ומוסרית. ככל שנצמצם את הפערים בנגישות למסגרות מפוקחות, כך נבטיח סטנדרט בטיחות ובריאות אחיד לכל ילד וילדה, ללא קשר למיקומם הגיאוגרפי או למצבם הכלכלי של הוריהם. הגיעה העת להתייחס למעונות היום כאל תשתית לאומית חיונית לכל דבר ועניין".
התרעות פיקוד העורף