עוד מספרת: "ידענו שכל עוד לא מודיעים לנו, זה לטובתנו. ואז, ביום שני 9 באוקטובר, בצהריים, נציגי היישוב שלנו, עלי, דפקו בדלת והודיעו לנו ששילה נהרג. סירבנו להאמין עד שלא מגיע הצבא ומודיע לנו, כי עד אז היה כאוס והיו דיווחים על משפחות שקיבלו ידיעה שהבן נהרג ובסוף הוא נמצא חי. לחיות על 'אולי' זה הכי קשה, אי-ודאות יותר נוראית מוודאות. סגרנו את החדשות ולא שמענו כלום, התנתקנו. לא רצינו לדעת מה קורה כדי לא לדעת על הדברים הנוראים שאולי קרו לבן שלי, לאחר ששמענו על ההתעללות של המחבלים בחיילים ובגופות".
"אני מתרגלת מיינדפולנס, וזה מאוד עזר לי. בדיעבד אני לא יודעת איך הצלחתי להחזיק מעמד. הספק והתקווה ששילה חי ליוו אותי עד יום רביעי, כשקציני הצבא הגיעו. זו הייתה טלטלה קשה. אחד הבנים שלנו הגיע הביתה רק למחרת כי הוא היה בהיתקלויות מול מחבלים כשקיבל את הידיעה. לאסוף את כל הילדים לבית, לשבת שבעה, היה אירוע בפני עצמו כי הם היו באמצע הקרבות", מספרת ראוכברגר.
ומוסיפה: "בכיתה ג' הוא החל לשמש חונך לילד עם צרכים מיוחדים והם הפכו לחברים טובים מאוד, עד יומו האחרון של שילה. הוא אהב להתנדב, ולצד זה שהיה חניך ומדריך בבני עקיבא, רצה מאוד להתנדב בעמותת לב בנימין כחונך לילדים עם צרכים מיוחדים. מנהלת העמותה אמרה שאי אפשר לקבל לחונכות ילד מתחת לכיתה ט', אבל שילה התעקש, אני התחננתי בפניה ובסוף היא קיבלה אותו והוא זרח שם. הוא גם התנדב בעמותת 'One Family' ותמך בילדים ממשפחות נפגעות טרור. הוא ראה בעזרה לזולת ערך עליון".
בנעוריו פתח שילה מיזם קולינרי מפתיע. "אני חוזרת יום אחד מהעבודה ורואה שהוא פתח חומוסייה בחצר הבית כדי לקרב בין אנשים", האם משחזרת. "הוא תפעל הכל בצורה מופתית, גייס את אחיותיו כמלצריות ודאג בסוף היום להשאיר חצר נקייה וסדר מופתי". שילה רצה להתגייס לשייטת, אך במהלך בדיקה רפואית התגלתה בעיה בליבו, והוא נאלץ לעבור צנתור. "הוא לא נתן לעובדה שבגלל הבעיה הרפואית הוא לא התקבל לשייטת למנוע ממנו לעשות שירות משמעותי", מספרת האם. "למרות שהחלום שלו נשבר, הוא כיוון את העדשה שלו מחדש, התגבר על זה והתקבל לסיירת אגוז בלי בעיות מיוחדות. ברור שהיו לו קשיים, אבל הוא לא הראה זאת כלפי חוץ".
הוא התגייס לצה"ל ב-16 באוגוסט 2020, ובהמשך יצא לקורס קצינים שבסיומו מונה למפקד מחלקה בגולני. "השיחה האחרונה שלנו, בחול המועד סוכות, כמה ימים לפני שנפל, הייתה לאחר שהוצע לו תפקיד מאוד משמעותי בסיירת אגוז, והוא התלבט אם לעזוב את גולני ולחזור לאגוז", נזכרת האם. "הוא לא סיפר יותר מדי על השאיפות שלו לעתיד אלא התמקד בכאן ועכשיו והעדיף לעשות במקום לחשוב. הוא הרגיש שבצבא יש משהו מאוד מקובע שעוצר אותו מלחשוב יצירתי, והוא הצליח להתגבר על תקרת הזכוכית הזו, אבל לא לנפץ אותה. על זה דיברנו בשיחה האחרונה, והוא גם כתב על זה במחברת שלו, שקיבלנו אחרי מותו".
"הוא כותב במחברות על שיחות עם מפקדים ועם חיילים, כותב על כל חייל ועל מה שצריך לעשות כדי לשפר אותו, כותב למי צריך ואפשר לעזור. בעצם, המחברות האלה הן קורס מנטורינג אחד, מקצועי מאוד. שילה כתב הרבה, אבל לא מאמרים ופילוסופיות. הוא כתב על דברים בצורה קצרה, עניינית, מתומצתת ופשוטה, די כמו שהוא חי את חייו. אין בסיפור שלו דרמות, רומנים ומשברים קשים. הוא חי חיים פשוטים ובכל מצב מורכב בחר לראות את הדברים כמו שהם, בפרופורציות נכונות, ולא לעשות פיל מכל דבר. הפשטות שלו נגעה בהמון אנשים", מספרת בר יוסף.
שם הספר הוא "אדם הוא לא ענף קטוע" (בהוצאת ספריית בית-אל) ובכותרת המשנה מתואר שילה "גיבור פשוט". סיפורו של שילה מסופר דרך כתביו ממחברותיו, דרך שיחות עם חייליו, חבריו ובני משפחתו ודרך תיעוד רב שהותיר אחריו. "אני מרגישה שאת התנועה הזו, של הפשטות, הספר מעביר לקוראים", האם אומרת.
התרעות פיקוד העורף