"זו הייתה פשוט מלחמה מול איתני הטבע", הוא מתאר. "היו רוחות מטורפות וקירות אש, ואני חושב שראיתי את המוות ארבע"חמש פעמים באותו יום. עבדתי קרוב ל"24 שעות ברציפות. פעלנו גם בפארק קנדה שנשרף ורצו שם אנשים שאם לא אנחנו, לא היה מי שיציל אותם. אם תשאל אותי מה הפחד הכי גדול שלי, זה לצאת לאירוע שיש בו לכודים, כי אתה לא יודע איך האירוע יתפתח, ואתה במרוץ נגד הזמן".
לא טיפוס של משרד
את חוויותיו בעבודה מתאר דוידוביץ’ בספר שכתב, "הדרך ל"41 - סיפורו של כבאי" (בהוצאת "מנדלי מוכר ספרים"), שלוקח אותנו אל ההחלטות הקשות, האירועים ההרואיים והאתגרים בתפקיד. "אף פעם לא כתבו ספר על מה זה אומר להיות כבאי, ולכן הרגשתי צורך לעשות את זה", הוא מסביר.
"אני נותן בספר הצצה מהזווית האישית שלי על מערך הכבאות, כולל סיפורים על אירועים שחוויתי. ניסיתי לקחת את זה גם לרמה הפיקודית, לדילמות שאנחנו עוברים בשטח, כדי להמחיש את הסכנה שאנחנו נמצאים בה יום"יום. אנחנו בעבודה שכל החלטה בה יכולה לעלות בחיי אדם, כולל בחיים שלנו".
דוידוביץ’ (40), תושב מודיעין, נולד וגדל בבית דתי ובנעוריו ראה את עתידו ככדורגלן. "המאמן של בית"ר ירושלים ראה אותי משחק, פרש עליי את חסותו והתחלתי לשחק כדורגל", הוא מספר.
"כנער צעיר הייתי בתנועת בני עקיבא, אבל יצאתי מהדת ככל שהכדורגל תפס יותר משמעות עבורי. כשהתגייסתי, הכדורגל נדחק הצידה ושירתי כלוחם קרבי. בגלל בעיות בבית יצאתי משירות קרבי ועברתי לבסיס אחר, שם ראיתי את צוות כיבוי האש ומאוד נמשכתי להווי ולאחווה שלהם. אז נדלק בי הניצוץ להיות כבאי, ועברתי להיות כבאי בחיל האוויר עד סיום השירות".
האירוע שגרם לו לפנות לכבאות כמקצוע היה, לדבריו, השריפה בכרמל ב"2010, שבה נספו 44 אנשים. "ברגע שפרצה השריפה, השותף שלי לדירה ואני לא יכולנו לשבת בשקט, אז לקחנו את האוטו ונסענו לסייע בכיבוי האש", הוא משחזר.
"שם הבנתי את מלוא המשמעות של להיות כבאי, מה שהתחלתי להכיר בשירות הצבאי. בדצמבר 2011 הפכתי לכבאי מן המניין. אני אוהב מאוד את העבודה הזו. הכבאים הם משפחה שלי ואנחנו מאוד מגובשים. גם את האתגרים אני אוהב. אני לא טיפוס של לשבת במשרד, מול המחשב, כל היום. למרות שהמשמרת שלי מתחילה ב"7 בבוקר אני מגיע כבר ב-6 כדי להכין את הכל. אתה חי כל הזמן בלב הסכנה והאתגר. קח למשל את מבצע ‘שומר החומות’ ב"2021. היינו בקרוב ל"800 אירועי כיבוי שריפות בשבוע אחד".
דוידוביץ’ מספר שביוני האחרון, במלחמת 12 הימים מול איראן, הוא וצוותו עבדו מסביב לשעון בכיבוי שריפות ובחילוץ תושבים שהיו לכודים בבתים שנפגעו מטילים.
"זה היה מצב כאוטי", הוא מתאר. "מצאנו את עצמנו מחלצים אנשים מתוך בניינים הרוסים ושכונות הרוסות. במבצע הזה התפרסמה תמונה של שוטרת שמוציאה תינוקת מההריסות. זה הרגיז אותנו, הכבאים, כי עם כל הכבוד לשוטרת, אנחנו אלה שחילצנו את התושבים והעברנו אותם מאזור הסכנה לידי השוטרים. אנחנו לא מחפשים פרסום, אבל אנחנו גם לא זוכים להערכה הראויה בתקשורת. אנחנו נמצאים באזור הכי מסוכן, ובגלל שאנחנו עסוקים בחילוץ, אף אחד לא מתעד אותנו. בחו"ל הכבאים זוכים לכבוד של מלכים. בישראל עוד נדרשת עבודה".
דוידוביץ’ מתייחס בספר גם להשפעות התפקיד על נפשם של הכבאים. "לא מביאים בחשבון שיש לנו גם טראומות, שמלוות אותנו לאורך כל החיים", הוא אומר.
"אם יצאתי לאירוע שריפה, והוצאתי גופה, אני חוזר הביתה ולא יכול לקום למחרת כאילו כלום לא קרה. לפעמים אני לא ישן בלילה אחרי אירוע שריפה, ואני גם לא יוצא מהבית בלי לנתק את הממיר של הטלוויזיה מהחשמל מחשש שזה איכשהו יישרף. זה משפיע עליי וגם על המשפחה שלי, על אשתי ושלושת ילדיי. אגב, הילדים שלי מאוד אוהבים את המקצוע שלי, ואוהבים שאני עושה להם ולחברים שלהם סיור בתחנה. הם גאים בי, וזה שווה לי הכל".
התרעות פיקוד העורף