מהמקום הזה, איתן לקח את הפחד כאתגר לעבודה עצמית. "הוא היה מלווה את אחותו הצעירה מהבית לבית הכנסת או לסניף של בני עקיבא דווקא בשבילים הכי חשוכים והכי מבודדים כדי להתמודד עם הפחד", מספרת אמו. "וזה עזר לו גם כשנלחם בעזה והיה צריך להיכנס לבתים ממולכדים כדי לשמור על החיילים שלו, וגם בלבנון, כקצין, בבוקר שבו מצא את מותו. בדרך כלל קצין לא נכנס ראשון לקרב, כי הוא צריך לנהל את האירוע, אבל בבוקר ההוא, בגלל הסכנה הגדולה, איתן החליט להגן על חייליו ולהיכנס אל הבית ראשון".
עוד הוסיפה: "הוא גילה אומץ לכל אורך חייו, גם בבחירה שלו, היחיד מבין ששת הקצינים שיש לנו בבית, להילחם ביחידה קרבית. הוא היה מצטיין בה"ד 1 ויכול היה לבחור כל מסלול, אבל הוא רצה להיות מפקד של לוחמים בהכשרה כדי להשפיע ולחנך. ואותו האומץ הנחה אותו גם במשימות המלחמה שלקח על עצמו וגם בקרב הגבורה שבו נפל".
האב דב אוסטר, בכיר במפא"ת שבמשרד הביטחון, היה ממפתחי המערכת ועל כן בירך במעמד המסירה החגיגי "שהחיינו". "אני מאוד מחובר לפרויקט הזה", הוא אומר בפשטות. "הגיתי אותו בערך כשאיתן נולד, ולכן התרגשתי שמערכת כל כך משמעותית תיקרא על שמו. כשהתחלנו את התהליך, לא ידענו איך זה יתקדם, והיום כשזה הצליח ומעלה את קרנה של ישראל, זו הרגשה טובה".
אוסטר עוסק שנים רבות בפיתוח אמצעי לחימה במפא"ת. "התפקיד שלנו היה לעסוק בפיתוח אמצעים ארוכי טווח ובתוכם הלייזר", הוא מבאר. "ייחודו ביכולת לייצר אפקט בעזרת אנרגיה בלבד, ויתרונו הוא בראש וראשונה העלויות. מאוד קשה ויקר להגן על שטחים גדולים מפני דברים זולים כמו רקטות ופצצות מרגמה. אפילו כיפת ברזל האפקטיבית עדיין יקרה פי מאה מהאיום שהיא פועלת נגדו. הלייזר הרבה יותר זול מהאיום, ולכן מאפשר שימוש כמעט בלתי מוגבל".
"היתרון הנוסף של המערכת הוא הדיוק ויכולת התגובה המהירה. הלייזר פועל במהירות האור, ויש לו יכולת לעקוב אחרי מטרות מתמרנות. כשמשחקים תופסת, גם אם אתה יותר מהיר, קשה לך לתפוס את מי שמתמרן תוך כדי ריצה. עם אור זה הרבה יותר קל. אני מדמה את זה למבט. הרבה יותר קשה לברוח ממבט. ולכן ההתרגשות הטכנולוגית מוצדקת, כי ישראל עשתה מהלך מאוד חדשני וייחודי", אומר דב.
איתן ז"ל, ששמו וזכרו הוטבעו על המערכת, היה השביעי מבין ילדי משפחת אוסטר, בן 22 בנופלו ומפקד צוות לוחמים ביחידת אגוז. למרות הפיתוח המרשים שנחגג עתה, אביו כואב את העובדה שאל קרב הגבורה הגיע עם הרבה מאוד מוטיבציה ורצון, אבל בלי אמצעים טכנולוגיים שהיו יכולים לסייע לו ולחייליו. "המלחמה המחישה שההתמקדות הטכנולוגית בהגנה ולא בהתקפה החמיצה את המטרה", הוא אומר. "חשבנו שאם נגן בצורה טובה על הגבולות, לא נצטרך להילחם. זאת הייתה טעות גדולה, שאפילו איתן הבחין בה.
עוד מוסיף: "עוד לפני שהוא התגייס, הוא אמר שהוא יילחם בצפון נגד חיזבאללה. אז אפשר לייחס את השאיפה הזו למיסטיקה, אבל כשצעיר בלי דעות קדומות מסתכל על מצב שבו חיזבאללה על הגדר ואנחנו לא עושים כלום, הוא מגיע למסקנה שאם יש גוף שכל עיסוקו זה להצטייד ולהתחמש כדי לפגוע בך, בסופו של דבר זה בדיוק מה שיקרה. לצערי, המדינה, ולא רק המנהיגות, הכילה והבליגה. כולם היו בגישה של בואו לא נעשה רעש וננהל את הסכסוך כמו וילה בג'ונגל".
"הרי די ברור שאם מישהו בצבא או בהנהגה היה אומר, בואו ניכנס לעזה, נתקוף ונמנע את ההתחמשות, הציבור היה טוען שאנחנו מחרחרי מלחמה. הציבור לא היה בשל לזה בכלל. אפילו היום, אחרי 7 באוקטובר, ישראל מצורעת כי היא העזה להגן על עצמה. אני חושב ששכחנו שהקמנו מדינה ושיש לנו את הזכות והחובה להשתמש בכוח של מדינה כדי להגן על עצמנו", אומר דב.
"גם מערכת הביטחון חשבה ככה. ולכן אף אחד שם לא היה מוכן כשזה קרה, כי כולם חשבו שחמאס מורתע. לא הייתה שום כוונה ושום הבנה שהולך לקרות משהו גדול. את זה אני אומר לך כמי שהיה חלק מהמערכות. אם הייתה הבנה, הייתה נכונות להגיב. למה חליוה התעלם מהנגדת? כי זו הייתה הקונספציה. ולכן כל מה שמנוגד לתפיסה הזו מוחרג כרעשי רקע או מקסימום תרגיל הסחה", אומר דב.
איתן אוסטר היה ילד שמח וסקרן. "מגיל קטן היה מתלווה אליי לקניות בשוק", מספר אביו. "אחר כך, כשגדל, המשיך עם המסורת הזו בניגוד לאחיו הגדולים. זו הייתה חוויה מתמשכת, כי בהתחלה אתה הולך עם ילד קטן שמסתובב בין הדוכנים ומה שמעניין אותו זה חנויות הממתקים, ופתאום הוא כבר בן 18 ומסתובב בין חנויות הבשר והדגים כמו אפנדי ועושה את הקניות בעצמו ועוזר לי לסחוב את הסלים".
"היה לו מאוד חשוב להיות איתי גם בבישולים, אז מגיל 3 כבר התחיל להסתובב איתי במטבח, לדחוף ידיים. היה לו שרפרף קטן כזה שהזיז ממקום למקום כדי להגיע לשיש. הוא היה עקשן, לא ויתר. זה מאוד אפיין אותו, כשהוא עשה משהו, זה תמיד היה ברצינות ובהצטיינות. ולכן גם בישל נהדר. אני עשיתי רק דברים בסיסיים, אבל הוא השביח את האוכל ועשה דברים מסובכים לתפארת ולא פחד להתנסות".
"ואז הגיע פסח וצריך היה לחסל את החמץ ונשארו לי שתי פרוסות אחרונות. אז דב אמר, בואו נעשה חגיגה ונכין לנו קפה ונשתה ונאכל את העוגה של איתן ונשתדל להיות בשמחה. עשינו את זה, ואני מתחילה לבכות. לא מסוגלת לחשוב שזה המגע האחרון שלו, הטעם האחרון ממנו. אז בתנו תמר כתבה על זה ברשת, וקיבלה המון רעיונות, כמו למשל לעשות יום פאי לזכרו. מישהו הציע להכניס את הפרוסה האחרונה לחומר אפוקסי שמתקשה והופך צלול ומשמר את העוגה. וכך היה".
הוא היה יצירתי ורחב אופקים. "השתתף בתוכניות למחוננים והצטיין בכל מה שעסק בו", מספרת האם. "היה מצטיין משרד החינוך ומצטיין קומנדו. מגיל מאוד צעיר לקח אחריות על סביבתו ודרש מעצמו. בספר סיום התיכון חבריו כתבו עליו "אם אני רוצה, אני יכול", כי זה מה שהקרין לסביבתו. ככל הילדים היה גם שובב ותחרותי. "ושבר לעיתים תכופות את הידיים והרגליים. בגלל שאנחנו בית עם שמונה ילדים, הייתי קובעת מראש תור בכל שבוע, כי תמיד יש מישהו שצריך להגיע לרופא. אבל איתן היה ילד בריא לחלוטין. הוא אף פעם לא חלה, גם לא בקורונה, אבל ידיים ורגליים הוא שבר בשפע", אומרת יעל.
"ולמרות שנפצע, לא ויתר לעצמו והיה מטייל ומתעמל אפילו עם גבס. כמו כל דבר בחייו, גם את נושא הכושר הגופני הוא עשה הכי טוב שאפשר. ולכן גם ביום האחרון לפני שיצאו ללבנון, בבוקר הוא עדיין הלך לחדר כושר. זה מאוד אפיין אותו. כשהוא החליט על משהו והבין שהוא חשוב, הוא ידע לא לוותר ולא למצוא תירוצים, ולכן גם כשהיה מגיע מעזה גמור מעייפות, והציפייה שלנו הייתה שינוח ויפנק את עצמו, אז בשישי בבוקר הוא כבר היה בחדר הכושר. המפקדים שלו אמרו עליו, איתן היה הבחור הכי טוב בחדר, ולא רק בכושר, אלא גם במחשבה, ברצינות, באחריות, בהיערכות למשימה", מספרת יעל.
המצוינות הייתה גם בדברים הקטנים. בסיפורים של החברים שנודעו רק לאחר מותו. "היה לו חבר שעבר סיטואציה קשה בפעילות מבצעית ובעקבותיה הוא עזב את היחידה", מספרת האם. "אז איתן דיבר איתו מעזה, על חשבון שעות השינה, ועודד וחיזק אותו עד שחזר ליחידה. בשנה האחרונה לחייו דב היה בשנת שבתון אז יכולנו להחזיר אותו לבסיס. ואיתן בתחילה סירב, הוא לא רצה להטריח אותנו, אבל הסברנו לו שזו הזכות שלנו, ושאנחנו כל כך גאים ללוות אותו לשם".
"פעם כשהגענו לבסיס, רציתי לחבק ולנשק אותו, ופתאום ראיתי מרחוק את החיילים שלו, אז שאלתי, תגיד איתן, זה לא מפדח אותך שאני מחבקת ומנשקת אותך לעיניהם, והוא הסתכל עליי בתימהון, בכלל לא הבין את השאלה. את אמא שלי, הוא אמר, אני אוהב אותך ושמח שאת מחבקת אותי, ולהפך, שהחיילים שלי יראו וילמדו איך מתנהגים לאמא. לימים הגיעו שתי אמהות של החיילים שלו לשבעה, ואחת מהן אמרה, כבר המון זמן רציתי להגיד לך תודה, כי בזכותך הבן שלי מחבק אותי לפני שהוא חוזר לצבא. והאמא השנייה שמעה ואמרה, וויי, זה בדיוק מה שקרה גם עם הבן שלי".
המבצע המיוחד חיצי הצפון החל עם ערב, בכפר אל-עדייסה, 300 מטר ממשגב עם. המטרה הייתה לחסל את התשתיות התת-קרקעיות של חיזבאללה בכפרים הסמוכים לגבול. חטיבת הקומנדו, בראשה יחידת אגוז, בראש היחידה פלוגה ב׳ ובראשה צוות אוסטר, הובילה את הצבא בתמרון היבשתי בלבנון. הכוח נכנס ב-30 בספטמבר, לאחר שהייה של יום אחד בתוך השטח הסבוך והממולכד בפאתי הכפר. לפנות בוקר נכנסו אל הבית שאיתן החליט לכבוש כדי להיות מוכן בצורה המיטבית להמשך הקרב.
אלא שבתוך הבית הצוות נתקל בחוליית מחבלים שהופתעה גם היא מכניסתם השקטה. פרץ קרב יריות, ושלושה חיילים ובהם איתן נפגעו במכת האש הראשונה. איתן נפגע בחזהו אך התאושש וחזר עם חייל נוסף אל תוך המבנה כדי לנסות לחלץ את חייליו שנלכדו תחת אש המחבלים. הגבורה והאומץ של איתן בכניסה השנייה אל הבית אפשרו לחיילי החוד להיחלץ אל הגג ולצאת החוצה.
איתן עצמו נפגע באורח קשה בשתי רגליו, חולץ החוצה על ידי חייליו ולאחר טיפול רפואי קצר המשיך לפקד ולנהל את הקרב עד לקבלת הפיקוד על ידי סמל המחלקה. רק אז נלקח משם באלונקה במסע קשה וארוך ותחת אש בתנאי שטח כמעט בלתי אפשריים. בזכות חבריו הלוחמים הצליח להגיע לנקודת הפינוי ומשם ברכב ובמסוק לבית החולים זיו בצפת, אך שם נקבע מותו מאובדן דם.
זה היה בערב ראש השנה. "התכוננו לחג", מספר האב. "כל המשפחה הייתה אמורה להגיע. כבר הספקנו לחזור מהסופר, השקיות עוד עמדו במעבר מהאוטו הביתה. הדלת הייתה פתוחה. עוד לפני כן הייתי קצת מתוח, כי ראיתי בקבוצות שהייתה פעולה בלבנון עם נפגעים וידעתי שאיתן באזור". "ודווקא אני לא דאגתי", אומרת אמו בדמעות. "בכל פעם שנתקפתי פחד על איתן, הסטתי הצידה את המחשבות הרעות ודמיינתי מה אלבש בחתונה שלו. אז גם בבוקר ההוא לא דאגתי. ואז הגיעו שלושה קצינים. נעמדו בסלון, שאלו אם אני יעל אוסטר. ואני בכלל לא הייתי בכיוון".
"ואני הבנתי מיד", אומר דב ביובש. "כי זה התחבר לשמועות שרצו בבוקר. קמתי לקראת הקצינים, יש את התהליך הזה שהם חייבים לוודא שאתה אבא של הנופל. ובאותם רגעים שהם בישרו המוח עבד לשני הצדדים, האחד פרקטי, מבין שקרה משהו איום ונורא אבל יש סט פעולות שצריך לתפעל ואם אתה קורס, אין מישהו אחר שיכול לעשות את זה במקומך, והחלק השני מפציר בך פשוט להיעלם, לרוץ, לברוח".
החג משמש ובא, והיה צורך לקבל החלטות מהירות לגבי ההלוויה. "היו שניסו לשכנע אותי לדחות את ההלוויה לאחרי החג כי אמרו, יבואו מעט אנשים" אומרת יעל, "אבל אני החלטתי שהבן שלי לא ישכב שלושה ימים במקרר, וייקבר באותו היום ומי שיגיע יגיע. ועוד החלטתי שאיתן ייקבר בהר הרצל, כי היו שהציעו להקל עלינו ולקבור אותו ביישוב שלנו ברעות. אבל אני ידעתי שדווקא הר הרצל הוא המקום שכל הגיבורים של איתן נטמנו בו לפניו".
יעל: "נכנס החג, שעתיים קודם קברתי את הבן שלי, וכולם יושבים אל השולחן הערוך בבגדי חג כי לא יושבים שבעה בחג. וזה לא נתפס. אנחנו משפחה דתית, כולם מתחילים עם הברכות, וכל שנייה מישהו אחר יוצא החוצה ובוכה. זה היה נורא".
דב: "אני חושב שהיה לנו מזל שבשלושת הימים הראשונים היינו רק המשפחה הגרעינית, ויחד עם זה היה גם האילוץ של בית כנסת, משהו שמוציא אותך ומאפשר לך מצד אחד להיות עם המשפחה ולחלוק את הרגשות, ומצד שני לצאת להתאוורר. אבל ביום השני של החג הרגשתי שאנחנו מתחפרים מדי בכאב ובבכי, אז הצעתי שנעשה את הארוחה כסעודת הודיה, ונודה לקדוש ברוך הוא על 22 השנים שזכינו לגדול עם איתן וכל אחד יספר על איתן שלו. ישבנו פה כל האחים ואחיות וכל אחד סיפר מה היה איתן בשבילו וזה היה מדהים, כי לכל אחד היה איתן אחר". יעל: "וככה גילינו שדווקא הוא, האח הכמעט הכי קטן, הפך למודל לחיקוי לכולם".
אליק נהג לפקוד את קבר אחיו מדי יום. ברכב, באוטובוס, על האופניים. ערב שבת אחד, כחודש וחצי לאחר מות איתן, נסע להר הרצל על אופניו כהרגלו, ומיניבוס פגע בו ופצע אותו אנושות. "עד מוצאי שבת בכלל לא ידעתי", אומרת האם. "בשבת בבוקר התקשרו להודיע לדב שאליק נפצע קשה ועומד להיכנס לניתוח. בשלב הזה לא ידעו בכלל אם הוא יחיה, אז דב העדיף לחכות ולא לספר לי. בדיוק חזרנו מהתפילה וראיתי שבכל פעם מישהו אחר יוצא מהבית בוכה. אמרתי לעצמי, מאז שאיתן נפל כבר לא תהיה לנו שבת נורמלית. ורק אחר כך סיפרו לי והייתי בהלם נוראי. מיד נסענו אליו. וכשנכנסנו לראות אותו זה היה מבהיל מאוד, אליק היה מחובר לצינורות מכל הכיוונים. זה היה כאב שאי אפשר להכיל".
אליק הבריא ואמו חזרה לאבל הכבד על אחיו איתן. "כל השנה האחרונה לא באמת הפנמתי שאיתן מת. הכחשתי. ברגעים בודדים שזה חדר אליי, זה היה מפלח לב כמו סכין בתוך העור. הכאב כל כך גדול שאי אפשר לנשום. אז רוב השנה היה לי טוב לא להבין באמת מה קורה. לחיות ליד. מין תחושה מעורפלת כזאת שהוא במלחמה, וכשאליק נפצע, זה בכלל הסיט את כל המחשבות, כי הבנו שהעדיפות היא לאלו שבחיים. אבל עכשיו ההבנה חזרה ואיתה הכאב המייסר. ועדיין, בכל יום חמישי כשאני עוברת ליד תחנת הרכבת ורואה את החיילים חוזרים הביתה עם המדים, אני מחפשת בעיניים את איתן, אולי יחזור ואתן לו טרמפ הביתה".
הרצון שאיתן ייזכר מניע את המשפחה לפעילות הנצחה ענפה ובראשה עמותת "רוח איתן", שעוסקת בחינוך לערכים שאפיינו אותו. ולצד ההנצחה, הגעגוע מייסר. "אני מוצף הרבה יותר מהר", אומר דב. "אני שם לב לדברים שקודם לא שמתי לב אליהם, גם מול אנשים אחרים וגם כלפי עצמי. אם הייתי יכול לעבור בקלות על דברים מסוימים, היום זה הרבה יותר מכעיס".
"באותה תקופה הייתה לחימה בחזיתות, כל אחד מהם היה יכול להקל על העומס ולהיות חלק מהלחימה. אבל להם לא אכפת. ברור שהם בכלל לא מרגישים את האיום, כי יש מי שעושה את העבודה עבורם. בכמה ראיונות שהשתתפתי בהם, הם העזו להשוות את הדפיקה בדלת של המשטרה הצבאית שבאה לחפש עריקים לדפיקה על הדלת שלנו, בתוך שאר המשפחות השכולות. זו התדרדרות מוסרית. זה כמו להגיד שצה"ל מבצע רצח עם מכוון. זה משהו שאני לא מסוגל להכיל. אם פעם הייתי עוצר טרמפים לחרדים, היום אני לא עושה את זה", אומר דב.
התרעות פיקוד העורף