15 חברים ותושבים נרצחו באותה שבת. עוד שניים שהגיעו לסייע מיישוב שכן, שוטר אחד, ומאוחר יותר נרצחו בשבי שני עובדים מרהט, שהועסקו 20 שנה ברפת, נחטפו לעזה ולא שבו בחיים.
את גודל האירוע הבינו חברי הקיבוץ רק כשהחלו להגיע כוחות החילוץ והביטחון. "גדעון ואני היינו עם אקדחים שלופים. אחר כך גדעון הסתובב בחוץ וראה את הבוזזים פושטים על הקיבוץ. מאוחר יותר הוא הבחין בדמויות שמתקרבות אליו. הוא זיהה את הציוד שלהם, כיוון אליהם את האקדח, ורק אז הבין שהם חיילים", סיפרה כובני. "נכנס אלינו צוות של שלד"ג. אחד מהם היה בן מאומץ שלנו, ממכינת הנגב. 12 שעות היינו בממ"ד, עד שנכנס אלינו חובש פלוגתי".
במהלך הישיבה בגינה הקהילתית של חולית ברביבים, כשנתיים ורבע לאחר האסון, הזיכרונות מהיום השחור ההוא עדיין טריים מאוד. "באחד הבתים נרצחו שני ההורים, והאם הספיקה לשכב על הבן שלה כדי להגן עליו. היא ספגה את האש שנורתה אליה ונרצחה. הוא נפצע מכדור שחדר אליו ומרסיסים של רימון". החובש הפלוגתי שהגיע עם צוות שלד"ג הוציא את הנער הפצוע והביא אותו לביתם של נעמה וגדעון. "הוא ביקש ממני לנקות אותו כדי שהפצע לא יזדהם. ניקיתי ממנו את הפיח שהיה עליו, ואחר כך פינו אותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע".
"הפגיעה בנו הייתה הרסנית וכואבת מאוד"
אלו שחולצו מחולית בשעות אחר הצהריים של אותה שבת הספיקו לראות את סביבת שער הקיבוץ שורצת מחבלים. "נכנסו אלינו כשבעים נוח'בות, ואחריהם גלים של בוזזים", סיפרה ניר כספי סולטן. "כשיצאנו, ראינו דחפור גדול מרים עצי לימון בפרדס שלנו, ומהכף שלו נשרו גופות של מחבלים. מראות קשים ביותר".
"על חולית כמעט שלא שמעו"
קיבוץ חולית עבר מספר גלגולים עד שהתייצב כפי שהוא היום. ב־1976 הוקם כהיאחזות נח"ל בפתחת רפיח. שנתיים מאוחר יותר קיבל מעמד של יישוב אזרחי ועבר למועצה האזורית אשכול, עם חתימת הסכמי השלום עם מצרים ב־1982. מספר חבריו היה קטן מאוד.
במהלך ההתנתקות הועלה רעיון להעביר למקום מפונים מגוש קטיף, אך הדבר לא יצא אל הפועל. הקיבוץ הפך לחוות הכשרה לגרעיני עלייה של השומר הצעיר. ב־2010 היו בו 25 חברים בלבד, והחטיבה להתיישבות ביקשה להפוך אותו למושב. קליטה יזומה של המוסדות המיישבים והקיבוץ עצמו הצילה את המקום, ונקלטו בו משפחות צעירות. אחר כך הוקמה בו מכינת הנגב. ערב המתקפה עמד מספר החברים והתושבים על כ־200 איש.
הקיבוץ מבוסס על חקלאות גידולי שדה, מטע, פרדס ורפת, ויש בו מפעל למסחטות פרי הדר. "אנחנו קהילה קטנה. כל מי שכבר איננו - חסרונו מורגש מאוד", אמר ינאי אלבז. "השארנו בית שרוף והרוס. אני מאוד מתגעגע לטבע, לשקיעות, ליופי. כשאני מגיע לשם מדי פעם - מתכווצת לי הבטן. אי אפשר לזהות את המקום. הצמחייה גדלה פרא, והקיבוץ נראה כמו אתר בנייה אחד גדול. אבל אנחנו כמו הפניקס, כמו עוף החול: תמיד נדע איך להשתקם מחדש. לוקח זמן לבנות את הקיבוץ מחדש. יחד עם זה אני רוצה לדעת מה קרה כאן. לצערי אנשים לא יודעים. מכירים מקומות אחרים שעברו מתקפה רצחנית. על חולית כמעט שלא שמעו. למה שקרה כאן אין ביטוי אפילו ברמת התחקיר. חשוב לנו שידעו שקרה פה אסון גדול".
"כבר לא נהיה קהילה שלמה כמו שהיינו"
קהילת חולית עסוקה בימים אלו בתהליך של חזרה הביתה. סוף חודש יוני הקרוב הוא, מבחינת מנהלת תקומה, המועד שבו עליהם לחזור. "אנחנו מבצעים תהליך עם חוסן כדי לחזור הביתה", אמרה כספי סולטן. "חלק מהאירועים שאנחנו מקיימים לקהילה כבר מתקיימים בקיבוץ. היום אנחנו בשלב של צמיחה דמוגרפית. הקיבוץ קולט חברים ומשפחות חדשות. אנחנו רוצים שחולית תגדל, תצמח ותפרח".
בחולית מסרבים להיות מסכנים, אלא בוחרים לבנות מחדש את הקהילה ולחזור הביתה. נעמה כובני: "ברור לנו שכבר לא נהיה קהילה שלמה כמו שהיינו. ברור לנו שלא כולם יחזרו. אנחנו רוצים לצמוח. בימים אלו אנחנו בונים גן ילדים ומעון חדשים. פתחנו את השער לקליטה. מסתכלים קדימה. רוצים לראות איך אנחנו צומחים מתוך האסון". כובני היא מנהלת הרווחה של חולית: "המנטרה שלי היא - לצמוח מתוך הטראומה. עם זה אני הולכת".
התרעות פיקוד העורף