מעבר רפיח: מי יחליט?
המעבר משקף את המאבק העקרוני על השליטה בקצב השינוי. פתיחה, גם אם חלקית ומוגבלת, יוצרת תזוזה במבנה השליטה הקיים ומאותתת שהשלב הבא איננו רק סיסמה. הותרתו סגור, לעומת זאת, משמרת מצב שבו ישראל ממשיכה להחזיק בידיה את היכולת לקבוע מתי, ואם בכלל, יתחיל "היום שאחרי". את הקלף - בין הקלים הלא רבים שנותרו בידי ירושלים.
ההיגיון של האמריקאים
מנגד, בישראל ממשיכים לראות בשליטה ההדוקה על המעברים כלי חיוני. כל משאית נבדקת, כל חומר מסווג, וכל חריגה מוצגת כסיכון ביטחוני. אלא שבמציאות הנוכחית, מנגנוני הפיקוח הללו אינם נתפסים עוד כעניין טכני בלבד, אלא כחלק ממאבק על ניהול הזמן: מי קובע מתי מתקדמים ומתי עוצרים.
יקימו כוח שיטור פלסטיני?
בזירה הבין לאומית, התנגשות חזיתית עם וושינגטון סביב מהלך שכבר סומן כהכרחי היא צעד יקר. בין שני הקטבים הללו נוצר דפוס מוכר: דחיות, הסתייגויות, ניסיונות לנהל את המהלך בקצב איטי, מבלי להכריע באופן גלוי.
אלא שגם אם סוגיית רפיח תמצא את פתרונה (ונראה שזה מה שיקרה ובקרוב מאוד), הקושי המרכזי יישאר בעינו. שאלת הסדר הציבורי בעזה רחוקה מפתרון. הרעיון להקים כוח שיטור פלסטיני חלופי לחמאס מוסכם ברמה העקרונית, אך מתנגש שוב ושוב במגבלות המציאות: היקף מצומצם של כוח מאומן, בעיות מימון, וחוסר נכונות של גורמים חיצוניים להכניס כוחות לאזור רווי סיכונים.
השילוב בין חשדנות הדדית, וטו על שחקנים מסוימים והיעדר אמון בשחקנים אחרים, יוצר ואקום ביטחוני מתמשך. בתוך הוואקום הזה, הגוף הטכנוקרטי שאמור לנהל את עזה נדרש להציג הישגים אזרחיים מוחשיים - שיקום, מתן שירותים וסדר - מבלי להחזיק בכלים בסיסיים לאכיפה ולשליטה.
מכאן נובעת גם החריפות ההולכת וגוברת של הלחץ האמריקאי. לא מדובר באמונה שניתן לעקוף את בעיית חמאס באמצעים אזרחיים בלבד, אלא בהבנה פרגמטית: בלי שינוי ממשי בחיי היומיום בעזה, לא תקום חלופה שלטונית; ובלי חלופה כזו, גם השלב הבא של התוכנית ייתקע.
רפיח, אם כן, משמשת נקודת בדיקה. נייר לקמוס בשטח. השאלה האמיתית איננה אם המעבר ייפתח, אלא אם ישראל מוכנה לאפשר תהליך שבו השליטה בקצב השינוי בעזה איננה בלעדית עוד. כל עוד התשובה לכך נותרת עמומה, הלחץ יימשך - בשקט, בהתמדה, ועם סבלנות שהולכת ופוחתת.
התרעות פיקוד העורף