"אני יודע שאת סובלת עכשיו בגללי"
במכתביו לפולה משנת 1921 אינו מסתיר דוד בן־גוריון את המחיר האישי של הדרך שבה בחר. הוא כותב מתוך מודעות לכובד המשקל שיונח על כתפיה של רעייתו ומתוך אמונה שהאידיאל הלאומי יצדיק את הקורבן: "כל טיפת אהבה וגעגועים שאני חש בליבך, יקירתי, יודע אני ומרגיש כל מה שעובר עלייך… אני יודע שאת סובלת עכשיו בגללי; אני מאמין, שאני והאידיאל שלי יפצו אותך…”
אולם מתוך הקושי מתגלה עוצמתה: פולה אינה נשברת. היא מנהלת את העניינים ומסיימת את המכתב בעידוד, באופטימיות ובדיבור על עתיד הילדים ועל התנאים בארץ ישראל, תוך שהיא מוודאת שהקשיים של ההווה לא ימוססו את העתיד שהם בונים יחד.
"אני מסוגלת להיות לא פחות ממנו חלוץ או חלוצה"
בדבריה מגדירה פולה מחדש מהי חלוציות: החזקת משפחה, שמירה על שפיות בתוך טלטלות לאומיות והבחירה בצניעות ובנגב כמשימה חלוצית רבת ערך וחלק משמעותי מבניית המדינה.
פולה בן־גוריון הייתה שותפה מלאה למיזם הציוני - כזו ששילמה מחיר אישי כבד אך לא איבדה את קולה. קול צלול, לעיתים בוטה, תמיד אמיתי. גם שנים מאוחר יותר, כאשר בן־גוריון שוקל לפרסם את מכתבי האהבה ששלח לה בראשית דרכם, היא זו שמתעקשת על כך. כך כתב דוד בן־גוריון בזיכרונותיו (23.11.1948): "בייחוד עמדה על כך פולה בעצמה, והחלטתי לעשות זאת".
המכתבים והמסמכים שופכים אור חדש על דמותה של פולה: אישה שהבינה כי חזון לאומי אינו מתקיים רק בנאומים ובמאבקים פוליטיים, אלא בעמידות יומיומית, בבחירה מודעת ובאחריות אישית כבדה. החומרים מתפרסמים לראשונה במסגרת שיתוף פעולה בין המכון למורשת בן־גוריון לבין מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב.
איתן דוניץ, מנכ"ל המכון למורשת בן־גוריון: "המכתבים שנחשפים השנה מאפשרים לנו לראות את פולה בן־גוריון באור חדש. לא דמות שולית, אלא שותפה לדרך של האיש שקשרה את גורלה בגורלו. ביום האזכרה ה־58 לפטירתה, אנו מבקשים להתבונן בה לא כ’אשתו של’, אלא כחלק מסיפור דור המייסדים, כאישה שבחרה בגורלה, שילמה מחירים אישיים משמעותיים על בחירתה והפכה את הקשיים והאתגרים בחייה למנוע לחלוציות".
התרעות פיקוד העורף