לייצג את הקורבנות
ויינשטיין נולדה בחוטין שבחבל בסרביה-בוקובינה (כיום אוקראינה). ב-1941 אביה גויס לצבא האדום, והיא ובני משפחתה האחרים עברו בכמה גטאות, ביניהם גטו פופוביץ בטרנסניסטריה. אחיה נפטר מרעב ומקור, רגליה של אחותה קפאו מקור והיא נעשתה משותקת ובהמשך נפטרה. בתום המלחמה התאחדו ויינשטיין ואמה עם אבי המשפחה. היא עלתה ארצה לבדה בעליית הנוער ב-1948 והוריה עלו שלוש שנים לאחר מכן. במשך שנים היא ניהלה את מרכז המוזיקה העירוני בתל אביב.
זו לא הפעם הראשונה שבה ויינשטיין מגיעה להרצות בחו"ל. "בשנה שעברה הרציתי במסגרת 'זיכרון בסלון' בפני דיפלומטים, סטודנטים ותלמידי בתי ספר בלטביה, ולפני כמה שנים הייתי בברלין ובפרנקפורט", היא מספרת. "אנשים לא מכירים את הסיפור של טרנסניסטריה. 400 אלף איש נספו שם מרעב, מקור וממחלות, ולא מדברים על זה. לי חשוב להעביר זאת הלאה. זו שליחות, משימה. אני מספרת את הסיפור של ילדי טרנסניסטריה. רק לחשוב על אמא שלי, שהוציאה את התינוק שלה בן השנתיים למריצת המתים. מכל מת הורידו את הבגד כי בגד היה נחשב אז כמו זהב. אמא שלי הוציאה את התינוק, ואחר כך גם את ההורים שלה שמתו. גם מהם היא פשטה את הבגדים ולא הורידה דמעה. הלב שלה הפך לאבן, לסלע. כל עוד אני חיה ומדברת, לא אתן לשכוח מה שהיה".
בעוד זמן לא רב, לצערנו, לא יהיה מי שיספר ממקור ראשון.
"צריך שהדור השני והשלישי ימשיכו לספר את הסיפור. הבת שלי, מיכל, תמשיך לספר. היא גם מלווה אותי בכל ההרצאות. אני גם אומרת לתלמידים ששומעים אותי: 'אל תשכחו את הסיפור שלי, ספרו לאמא, לאבא, דברו'".
בצד הזעזוע מהאנטישמיות המשתוללת והמאבק בה, ויינשטיין מוצאת מקום לחשבון נפש ישראלי. "אני חושבת שגם ההנהגה שלנו, הכנסת שלנו, ראש הממשלה שלנו, מוסיפים מלח לכל הפצע הזה", היא אומרת. "יש חברי כנסת שמנבלים את הפה ואחר כך מדברים על האמירות שלהם בכל העולם".
פירסט, יליד צ'כוסלובקיה, עבר במשך שלוש שנים בארבעה מחנות, ביניהם בוכנוולד ואושוויץ, וגם צעד בצעדת המוות. את רוב משפחתו המורחבת הוא איבד. ב-1949 עלה פירסט ארצה והיה כאן בעליו של בית מסחר לתרופות.
"לאורך השנים שמע אותי קהל מגוון ביותר, מתלמידים בבתי ספר לחינוך מיוחד ועד חברי פרלמנט ושופטים. סיפרתי את הסיפור שלי גם במסגרת 'מצעד החיים'", הוא מפרט. "השנה, ביום השואה הבינלאומי, אני מדבר בפרלמנט של מדינת תורינגיה בגרמניה וגם מניח זר במחנה בוכנוולד".
לתת סטירה לעולם
ששר נולדה בוורשה, פולין, והייתה בת יחידה להוריה. היא שהתה בגטו ורשה עד שאביה נרצח ב-1942 ואז ברחה עם אמה דרך תעלות הביוב והסתתרה בבתים בוורשה, בחוות חקלאיות מחוץ לעיר ובמנזר. בסוף המלחמה הגיעה עם אמה לפריז. לאחר מות אמה עברה לחיות אצל משפחה מאמצת בפרו, ומשם המשיכה ללימודים אקדמיים בארצות הברית. לישראל עלתה ב-1964 ועבדה כמרצה ללימודים ספרדיים ולטינו-אמריקאיים באוניברסיטה העברית. במשך 30 שנה ששר מרצה על השואה במסגרות שונות ברחבי העולם, ביניהן "מצעד החיים".
"ההתייחסות של העולם משנה חיי אדם", היא חורצת. "דיברתי במקומות רבים, אבל השיא מבחינתי היה ב-27 בינואר 2020, כשהרציתי מול אלפיים איש באו"ם. הרציתי גם בסנאט הספרדי, ולפני שנתיים בפרלמנט האירופי בבריסל. המאזינים מתרשמים מהעובדה שאני מספרת את הסיפור שלי, את הנס הפרטי שלי. כמובן, עולה השאלה למה ניצלתי, בשביל מה? אני ניצלתי ויש לי תפקיד. אני מבצעת אותו גם בגיל 88 ואבצע אותו כל עוד אוכל לעמוד על שתי רגליי ולזעוק לעולם נגד אנטישמיות".
ששר רואה בהרצאותיה בארץ ובעולם שליחות: "אני חייבת להעביר לדורות הבאים את המוצ'ילה הכבדה הזו שאני סוחבת, כי אני הרי לא אהיה פה לנצח. ברגע שאעזוב פיזית את העולם הזה אני חייבת שהדורות הבאים ימשיכו לסחוב, לספר את הסיפור שלנו ולעמוד במשמרת יום ולילה נגד אויבינו ונגד האנטישמיות הגואה".
התרעות פיקוד העורף