בכל שנה, כשאנו מציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב-27 בינואר, יום שחרור מחנה אושוויץ, אנו רגילים לדבר על "המחויבות לזכור". אך השנה, ובשנים הבאות, המחויבות הזו עומדת בפני אתגר חסר תקדים. אנו חיים בתקופת דמדומים היסטורית: דור הניצולים, העדים החיים שנשאו את המספר על זרועם ואת הזוועה בליבם, הולך ונעלם.
במקומם, אנו נותרים עם הזיכרון הדיגיטלי. השאלה המרחפת מעל הטקסים והנאומים היא לא רק מה נזכור, אלא איך נזכור זאת בעולם הנשלט על ידי אלגוריתמים, בינה מלאכותית ורשתות חברתיות.
העידן הדיגיטלי הוא חרב פיפיות חדה ומסוכנת עבור זיכרון השואה. מצד אחד, הטכנולוגיה מציעה הזדמנויות שימור מרהיבות. מיזמי בינה מלאכותית מאפשרים לנו כיום "לשוחח" עם הולוגרמות של ניצולים, לשאול שאלות ולקבל תשובות שהוקלטו מראש, ובכך ליצור אשליה של אינטימיות ושיח חי גם לאחר לכתם.
סיורים וירטואליים במחנות ההשמדה מאפשרים לתלמיד בברזיל או ביפן לצעוד על פסי הרכבת של בירקנאו מבלי לצאת מחדרו. הנגישות למידע היא אינסופית, והיכולת להנחיל את המורשת לדור ה-Z ולדור האלפא בשפה שלהם – שפת המסכים – היא קריטית.
אך מהצד השני, אותה טכנולוגיה בדיוק משמשת כחממה רעילה להכחשת שואה ולעיוות ההיסטוריה. הרשתות החברתיות אינן זירות ניטרליות; הן מתוכננות להעדיף תוכן קיצוני ומעורר רגש על פני עובדות יבשות ומורכבות. בטיקטוק ובטוויטר (X), שקרים מתפשטים מהר פי שישה מאשר האמת.
אנו רואים עליה מדאיגה בשימוש בבינה מלאכותית ליצירת "דיפ-פייק" (Deepfake) היסטורי: זיוף נאומים של מנהיגים נאצים כדי להציגם באור חיובי, או יצירת תמונות מזויפות המגחיכות את הקורבנות.
הסכנה הגדולה ביותר בעידן הזה אינה בהכרח הכחשת השואה הקלאסית והגסה, אלא הטריוויאליזציה שלה. השואה הופכת לעוד "תוכן" בפיד, ממים (Memes) המשתמשים בדימויים מהמחנות, או השוואות פוליטיות זולות ושטחיות שמוזילות את ייחודיות הרוע הנאצי. כאשר ההיסטוריה נדחסת לסרטונים של 15 שניות, ההקשר נמחק, והאמפתיה מתחלפת בציניות.
האחריות, אם כן, מוטלת כעת על כתפינו בצורה כבדה מבעבר. המעבר מ"זיכרון ביולוגי" ל"זיכרון דיגיטלי" דורש מאיתנו להיות אקטיביים. לא עוד צרכנים פסיביים של טקסי זיכרון, אלא "שומרי סף" דיגיטליים. עלינו לדרוש מענקיות הטכנולוגיה לקחת אחריות על התכנים המופצים בפלטפורמות שלהן ולמנוע את הפצת השנאה והשקרים. במקביל, מערכות החינוך חייבות לפתח אוריינות דיגיטלית-היסטורית: ללמד את הדור הצעיר לא רק מה קרה ב-1944, אלא גם איך לזהות מניפולציה ויזואלית ב-2026.
יום הזיכרון הבינלאומי לשואה בעידן הדיגיטלי הוא קריאת השכמה. עלינו לוודא שהטכנולוגיה תשרת את האמת ולא את מחיקתה. אם לא נשכיל לצקת תוכן ערכי, מוסרי ומדויק לתוך הכלים החדשים, אנו עלולים למצוא את עצמנו בעוד עשור עם ארכיונים דיגיטליים עצומים, אך עם עולם ששכח את הלקח האנושי הבסיסי ביותר של ה"לעולם לא עוד". הזיכרון עובר לענן, אבל האחריות נשארת כאן, על הקרקע.
התרעות פיקוד העורף