"באיזשהו מקום תמיד האמנתי שאולי רני ברח, והוא בתאילנד", ממשיך רס"ר חמו. "האמנתי שהוא חי, היה לי אחוז אחד של תקווה. כשהודיעו לי שהוא מוחזר, לא ידעתי איך להגיב לסיטואציה, אז לבשתי מדים וטסתי לעבודה, רק כדי להעסיק את הראש. הנשמה שלי בוערת והבכי לא מפסיק. זה לא קל עכשיו, ואני מאמין שאעבור שבוע קצת קשה".
אופנועים ושיחות נפש
"אספר לך משהו קצת אישי", חמו משתף. "כשאני חווה אובדן של מישהו שאני כל כך אוהב, קשה לי לקבל את זה. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שנגמרה הלחימה הראשונית בעוטף היה לצאת למילואים של שנתיים בעזה ובלבנון. בעזה, המטרה שלי הייתה במיוחד להחזיר את רני. כל יום בעזה ראיתי את המשימה הזו מול עיניי. במשך תקופה ארוכה לא הייתי מסוגל להסתכל למשפחה של רני בעיניים כי הרגשתי שקשה לי לעמוד בידיעה שלא הצלחתי להחזיר להם את הילד, שהוא מהחברים הטובים ביותר שלי. הרגשתי כישלון אישי ורגשות אשמה שמלווים אותי עד היום.
"באותו בוקר בשבעה באוקטובר לחמנו בגזרות שונות, אבל מלווה אותי המחשבה למה דווקא הוא לא חזר הביתה, ואני כן. למה דווקא הוא נחטף, ולא אני. רני, באותו בוקר, ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא אמר 'תמות נפשי עם פלישתים'. הוא ידע שהוא נלחם באויבים שלנו עד הכדור האחרון ושהוא לא ייתן להם לתפוס אותו חי. הוא היה מאוד מודע לזה שזה יכול להיות הקרב האחרון שלו, במיוחד עם הכתף הפצועה שאיתה יצא לקרב. אבל הוא לא היה מוכן לסכן את החיים של תושבי עלומים שעל ביטחונם הוא היה מופקד".
חמו וגואילי הכירו בגיל 18, כשהתגייסו לגולני. "היינו באותה חטיבה, ואומנם הכרנו זה את זה, אבל ההיכרות העמוקה יותר התחילה כשהתגייסנו למשטרה ועברנו יחד את קורס היס"מ", הוא מספר. "הפכנו להיות החברים הכי טובים. ישנו באותו חדר, אפילו מחובקים כפיות. זו רמת הקשר שהייתה לנו. רני היה בחור גדול מאוד פיזית, אבל היה לו לב רגיש ועדין. הוא היה מאוד אכפתי, ודאג שנקיים כל שבועיים שיחות נפש עמוקות על בנות הזוג שלנו, על העבודה במשטרה ועל החיים עצמם.
"היו לנו משברים ועזרנו זה לזה לצלוח אותם. עד יומו האחרון היינו נפגשים כל בוקר בעבודה. הוא היה אח שלי לכל דבר ועניין. חבר שעליו אתה אומר 'בשבילו אני מוכן למות'. שבוע לפני שבעה באוקטובר עשינו שיחת נפש אחרונה. דיברנו על בעיות אישיות שלנו, התייעצנו ועודדנו אחד את השני. אני חולם עליו בכל לילה והוא מדבר איתי. הוא בתוכי תמיד".
חודשיים לפני נפילתו החליק גואילי בזמן רכיבה על האופנוע, נפצע בכתף והיה אמור לעבור ניתוח. "הוא התייעץ איתי על הפציעה כי גם אני, כרוכב אופנוע, הייתי למוד פציעות", צביאלי מספר. "בשבעה באוקטובר הייתי בטוח שרני בבית. בכל זאת, הוא היה פצוע, לא במאת האחוזים כדי להילחם. בדיעבד התברר לי שהוא הגיע ליחידה באותו בוקר כמה דקות אחריי, ולחמנו באזורים שונים".
אומנויות לחימה וקסם אישי
אהרונוב מציין כי גם הוא אחז בתקווה הקטנה שרני בחיים: "תמיד הייתה תקווה, אבל מצד שני תמיד היה החשש שהמקרה שלו יהיה דומה לזה של רון ארד. ואז אתה בהתלבטות, מה עדיף: שהוא יחזור מת, או שהוא יישאר שם ואתה תחיה באי-ידיעה, אם הוא חי או מת. תמיד היה אבסורד כזה. במשך השנתיים האחרונות כולנו הסתובבנו במועקה על זה שלא היינו שם כדי להציל את רני, שנלחם כמו אריה עם כתף שבורה.
התרעות פיקוד העורף