תחושת הניתוק הרגשי, הוא מעיד, התגברה אצלו אחרי אסון קריסת המבנים בעזה בינואר 2024, שבו איבד 21 מחבריו לפלוגה. "חלק מהם הכרתי 100 ימים, וחלק אחר 17 שנים", מספר גולדברג (45). "אלה אנשים שהיו איתי באימונים, במשימות, בקווים. היינו שותים קפה יחד וצוחקים ובוכים – ואז הם נהרגו. שליש מהפלוגה הלך. וזה שורט וזה מסובב לך את כל המבט על החיים ועל המשמעות שלהם, וכל דבר קטן נהיה קטן מאוד וכל דבר גדול נהיה עיקר. ואתה חוזר הביתה, וזה רק עניין פיזי, כי אתה רוצה להנגיש לילדים את העולם בצורה מסוימת, ולא רוצה שהם יקבלו את השריטות שלך, אז אתה הולך על ביצים וזה מאמץ גדול מאוד.
המרחק אמיתי
תוכנית "זמן אבא", שאליה הצטרף גולדברג לפני כשנה, החזירה לו את הפרופורציות בחיים כפי שהן אמורות להיות, כדבריו. זוהי תוכנית קבוצתית ייחודית שפותחה על ידי ארגון "EARLY STARTERS" ומתקיימת בתמיכת קרן שוסטרמן ישראל וקרן גלייזר לטובת אבות המשרתים במילואים וילדיהם.
מטרתה היא ליצור מרחב איכותי, רגיש ועוטף לחידוש הקשר בין האבות לילדים ולחיזוקו. היא פועלת כיום בכ־20 מוקדים ברחבי הארץ וכוללת חמישה מפגשים שבועיים בני שעתיים וחצי. בכל מפגש מתכנסים אבות וילדים לצד שלוש נשות צוות, בהן גננות ואשת טיפול, עובדת סוציאלית, לזמן איכות מובנה. בכל מפגש כזה יש תמה מרכזית לקידום החוסן המשפחתי: קשר הורה־ילד, שיח רגשי והקשבה, חוזקות וכוחות, בחירה ואוטונומיה ותקווה ואופטימיות.
אל המפגש החמישי והאחרון מבחינתם של קבוצת "זמן אבא" בפרדס חנה הגיעו ב' (35) ובתו בת החמש לזמן קצר, רק כדי להיפרד מהצוות. האב, אחרי יותר מ־350 ימי מילואים, מחייך בנחת כשבתו הקטנה מתרפקת עליו ומספרת שהיא אוהבת שהוא מקריא לה סיפורים, "למשל, ‘יופי של חביתה מקושקשת' ו'טידוויק המוס מתנהג בנימוס'".
"התגעגעתי לאבא כשהוא לא היה, בעיקר בלילות", היא מספרת בחיוך שובה לב. מאוחר יותר מספר האב שבשלב מסוים, אחרי כשלושה חודשי מילואים שבהם ישן בבית שלושה או ארבעה לילות בלבד, היא סירבה לאפשר לו להיות זה שישכיב אותה לישון. "עד שפרצה המלחמה הייתי אבא מעורב מאוד", הוא מספר.
"כשהמלחמה פרצה היא הייתה בת שנתיים וחצי, ומאז ועד לפני כמה חודשים היא רצתה רק את אמא, לא הסכימה שאני אשכיב אותה, וזה כאב לי מאוד. כשהסבב הארוך הראשון הסתיים זו כבר הייתה המציאות, והיה ברור שזה המחיר הכי גבוה של להיות במילואים רחוק מהבית. עברו כמה חודשים עד שההשכבות חזרו להיות דבר נורמלי. בכל פעם שהיא לא רצתה אותי, זה היה לנשום לתוך זה ולהבין שייקח זמן. לא התעקשתי איתה כי הקושי שלה היה אמיתי, המרחק היה אמיתי".
מפגשי הקבוצה, הוא אומר, נראו לו מיד כהזדמנות מתאימה לעבוד על הקשר עם בכורתו. "הפעילויות כאן יומיומיות, ביתיות וכיפיות, לא שום דבר מפוצץ, והיה לנו ממש טוב", הוא אומר, ובתו נזכרת וממהרת להדגים בצחוק גדול איך באחד המפגשים הדביקו דפים בתחתית השולחנות והיו צריכים לצייר עליהם בשכיבה, ואיך במפגש אחר שיחקו במשחק המראה והיא אתגרה את אביה בקפיצות ובגלגולים על הרצפה.
אחרי שמשתתפי המפגש החמישי מכינים לעצמם מדבקות שֵם, כמו בתחילת כל מפגש, נקראים כולם להכין בצק לחלות וללוש אותו. בשעה שהאבות ממהרים לעמדת הקפה ומכינים לעצמם קפה שחור, הילדים כבר נועצים ידיים בבלילת הקמח וקוראים לאבות שיבואו לראות מה הם עושים. והם באים, כמובן.
"מישהו שוכח למרוח את הבצק בביצה טרופה לפני ההתפחה, אחר מבקש מבנו לזרות פחות שומשום ("אתה זוכר שאני לא אוהב שומשום?", הוא שואל, ובנו זורה בחיוך מתריס עוד ועוד גרגירים זהבהבים), ויש מי שמסתבך בקליעת הבצק ומשכנע את בתו להתפשר על צמה בשתי רצועות.
כשהגננת מקריאה את הספר "הדובה חייכה", הילדים כולם מרותקים לסיפור על החיות שנעצבו כשהסערה הרסה להן הכל, ושמחים לגלות שיחד הן הקימו הכל מחדש. "ומה משמח אתכם?", הגננת שואלת, ואחד הילדים עונה מיד, "כשאבא שלי חוזר מהעבודה ונותן לי חיבוק", ומספק לאביו רגע של נחת.
אחר כך הם מפריחים יחד בועות סבון ו"חוטפים" אותן, וזורעים זרעי פרחים בעציץ שקישטו מראש ובעיקר מתחבקים וצוחקים ונהנים מהיחד הזה, שנעשה מאוד לא מובן מאליו בשנתיים ורבע האחרונות.
להרגיש פחות רצוי
"פיניתי בידיים עשרות, אולי מאות, גופות ופצועים, ואני חי את זה עד היום. זה תוקף בהרבה סיטואציות. אני נוסע לעבודה ורואה את ההרוגים לצד הכביש מצד אחד, ומצד שני אני יושב בפורומים עם מג"דים ומח"טים והם חיים. זה גורם לי להבין שאי אפשר לדעת מתי ואיך נמות, אז אני רק מקווה לעשות דברים משמעותיים עד אז. המוות לא מעסיק אותי. יציאה למילואים היא לא ערובה למוות".
את מפגשי הקבוצה הוא משריין ביומן, ולדבריו זיו מחכה כמוהו ל"חוג זמן אבא" כל השבוע. "כששמעתי על זה קפצתי על המציאה, וזה אכן עשה לנו משהו טוב", מעיד הלוי. "עכשיו לכל אחד מהילדים יש זמן אבא פעם בשבוע, ונהיה גם זמן אמא. זה מושלם, כי חשוב לנו להיות משפחה מלוכדת ומגובשת ולעשות דברים יחד, וצריך להשקיע בזה. אתמול בערב לקחתי את הבת שלי לקניות, וזה היה זמן אבא, כי לא משנה מה אנחנו עושים – העיקר הוא שאנחנו יחד".
גם אצל יואל גולדברג הפך "זמן אבא" למושג מורחב, שאינו כולל רק את המפגשים המובנים. "אם אגיד לאחד הילדים לבוא איתי לסופר, זה ייראה לו משעמם והוא יסרב. אבל כשאני אומר ‘בוא לזמן אבא, נלך לסופר', הם קופצים בשמחה", הוא מספר. "אחד הטיפים שהקב"נים נתנו לנו מיד אחרי אסון המבנים היה לקבל כל עזרה שמציעים לנו. אז אני לוקח כל טיפול, כל ייעוץ – דווקא בגלל שאני לא מרגיש שאני זקוק לזה.
"מפגשי ‘זמן אבא' הם הכלי היחיד שהוצע לי עם הילדים הקטנים, וזה נחמד. הלכתי עם כל אחד מהתאומים בני ה־7 בנפרד, לסירוגין, והם ממש התלהבו מזה. הצלחתי להיות בנוכחות, לצחוק איתם, ומעבר לזה, איזו הזדמנות נוספת יש לקבוצת גברים שעוברים חוויית מילואים דומה לדבר על היחסים עם הילדים שלהם?".
מאיה בת ה־5, בתו של ליאור עיני (46), שעשה כ־300 ימי מילואים, הביעה בדרכה את תחושותיה כשחזר הביתה. בכל פעם שהיא אמרה "בלי אבא", משהו בו התכווץ בתחושת דחייה. "בכל פעם שחזרתי רציתי לומר ‘הנה אני פה', אך הרגשתי פחות רצוי, והרגעים האלה היו לא נעימים", עיני מספר.
"כשסיפרתי לה שנלך לפעילות משותפת, היא התנגדה בהתחלה, והייתי צריך לשכנע אותה. אבל המעבר להנאה גדולה היה חד מאוד, והשתתפנו בסוף בשני סבבי מפגשים. התפקענו מצחוק באחד מהם, כשהייתי צריך לזחול במסלול מכשולים כזה מתחת לשולחנות בהובלתה, ובכל רגע דפקתי את הראש או את הברכיים. זה ממש הביא אותנו למקום אחר".
יוני חכימי, ראש המועצה המקומית פרדס חנה־כרכור, שבשטחה התקיים המפגש: "דווקא בימים כאלה, החוסן הלאומי נבנה מהרגעים הקטנים, מזמן משותף, מהקשבה, ממשחק וממבט בגובה העיניים של ילד. תוכנית ‘זמן אבא' נותנת לאבות המשרתים במילואים ולילדיהם מרחב בטוח ואנושי לחיבור מחדש, בקצב שמתאים להם. בפרדס חנה־כרכור אנחנו רואים בקידום התוכנית חלק בלתי נפרד מאחריות המועצה לחזק את המשפחה והקהילה בתקופה מאתגרת זו".
בסוף כל מפגש מתפצלים האבות והילדים: האבות פורשים לשיחה עם אשת הטיפול, ואילו הילדים מכינים לאבות, בעזרת נשות הצוות, ארוחת ערב. גם כשמדובר בטורטיות ממולאות בגבינה לבנה ומלפפון, מתקשים האבות להסתיר את התרגשותם. אחרי החוויות המורכבות שעברו, מתוך ההבנה שמשהו בהם השתנה לבלי שוב, גם מחווה קטנה ואוהבת כזאת מצד ילדים רכים שבעצמם התמודדו עם אתגרים גדולים היא עולם ומלואו.
התרעות פיקוד העורף