"בהתחלה גרנו במועצה אזורית משגב, שם טיפחתי חורש טבעי בתוך היישוב עצמון", הוא סיפר. "בהמשך כשעברתי לשמשית, אני עושה את זה שם וגם מחוץ לשמשית. יש, לדוגמה, פרויקט גדול מאוד של מאות עצי בר שנטעתי בשיתוף פעולה עם קק"ל, נתיבי ישראל ורשות הניקוז ציפורי. אני בעצם מאתר שטחי בר שאין בהם שימוש, נוטע שם עצים וגם דואג להשקיה ולתחזוקה שלהם. רוב השטחים שאני שותל בהם אין בהם כלום, חוץ מקוצים והרבה זבל שאני מפנה. אני גם מנקה כל הזמן את השטח. בסוף, לראות את זה פורח נותן סיפוק גדול".
ממשיכים הלאה
מלכינסון מודה שהעיסוק שלו רווי באתגרים. "המאמץ לשתול עצים ולגדל אותם בסביבה פתוחה כרוך גם בהתמודדות עם חיות שהורסות ועוקרות שתילים", הוא תיאר. "נטעתי, למשל, שקדיות באיזה חורש בגבעה ליד הבית ותוך חודש חזירי בר רמסו את השתילים. במקומות אחרים יש מרעה של פרות, אז יש גם התמודדות עם נזקים שהפרות עושות. ויש גם התמודדות עם אנשים, שגונבים שתילים. פשוט שולפים את השתילים החדשים מהאדמה ולוקחים. לפני כמה ימים זה קרה שוב. השתילים שנגנבו היו שתילי ברושים שנתרמו על ידי אילנאי אחר שמטפח אותם. המיוחד בהם הוא שהם בעצם הצאצאים של הברוש שניטע בזמנו בדגניה לזכר הברוש שנטע הרצל בביקור היחיד שלו בארץ ישראל בסוף המאה ה-19".
אוחנה, 45, מתכננת נוף, סוקרת עצים ואילנאית בהכשרתה, היא הבעלים של חברת "נועה.נוף, תכנון נוף וסקרי עצים" ועובדת בתחום 20 שנה. המטרה של סקר עצים, הסבירה אוחנה, היא "לאתר עצים בעלי ערך משמעותי שאותם רוצים לשמר ושעליהם רוצים להגן מול ההתחדשות והבנייה. הסקר מחויב לפי חוק תכנון הבנייה. כדי לקבל היתר בנייה, היזם צריך להגיש לוועדת התכנון סקר עצים בוגרים. את הערך המשמעותי אנחנו בוחנים לפי פרמטרים שקבועים בנוהל של משרד החקלאות, ומתייחסים לגודל העץ, למין שלו, למצב הבריאותי שלו ולמיקום שלו ביחס לתוכנית".
אוחנה, שעובדת באזורי הדרום והמרכז עם רשויות, מוסדות ואנשים פרטיים, סיפרה שהיא עוסקת גם בתכנון הנופי ("לבחור את העץ הנכון למקום הנכון") וגם באיתור סיכונים, לדוגמה, עץ חולה שעלול ליצור סיכון בטיחותי. "הסיפוק שלי הוא קודם כל בעבודה עם חומרי גלם בטבע", היא אומרת. "זו בעצם האפשרות לטפח עצים, להגן עליהם, להשתמש בהם לטובתנו, ליצור צל, ליצור מקומות נעימים".
כמו וטרינר לבעלי חיים
רוב הפעילות של חורש מתרכזת בצפון הארץ, אך בעקבות המלחמה הוא ירד דרומה וסייע בקיבוץ ניר עוז. "היו שם עצים שנשרפו בשריפת הבתים, היו עצים שנפגעו מירי טילים או מטנקים ונגמ"שים", הוא סיפר. "בעצים שנשרפו בדקנו מה בעצם נשרף מהעץ, אם יש מה להשאיר. עץ לגמרי מת, כרתנו. עץ שיש לו סיכוי לחיות, אפשרנו לו. רוב העצים שם, למרות שנפגעו, שורדים את זה. אתה רואה את החוזק של העצים וזה נותן תקווה. נורא קשה להרוג עצים. הם מאוד חזקים, מסרבים למות".
במהלך השנתיים האחרונות הגיע, בעקבות פגעי המלחמה, לדרום וגם לצפון. "עבדתי עם אנשי מקצוע ביישובים ובקיבוצים שנפגעו בעוטף בכריתות ובגיזום של עצים", הוא סיפר. "הרבה מאוד עצים נפגעו מירי, וגם מהזנחה. זו הייתה סיטואציה קשוחה. אתה רואה סביבך בתים הרוסים ושרופים. מקומות שהיו שוקקים בעבר נראים מתים, ואתה עובד שם וברקע קולות מלחמה. אבל אתה גם יודע שהגעת לעזור ומרגיש שאתה שם בשביל התושבים, וגם בשביל הנפש שלך".
גם העבודה במקומות שנפגעו בצפון הייתה רבה. "יש שם בנייה מטורפת של ממ"דים ומרחבי ביטחון, מה שמחייב כריתה ופגיעה בעצים", כץ תיאר. "הגענו לשם כדי לנסות לייעץ לאנשי הנוי של המקום. חווינו את הקשיים שהם עומדים מולם. ניסינו לחשוב יחד איך עושים זאת נכון. היה סוג של תחושת חוסר אונים, אבל בשם הביטחון צריך לעשות גם דברים שפחות מוצאים חן בעיניך. מבינים שאין ברירה".
התרעות פיקוד העורף