“ביום שאחרי הטבח כבר הייתה מערכת מוכנה, מתוזמנת, מאורגנת. זה לא קרה במקרה”, טוען אסולין, בכיר לשעבר במוסד וכיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי ליחסי חוץ וביטחון JCFA. לדבריו, בעוד אנחנו נערכנו למערכה צבאית, אויביה של ישראל הפעילו זירה אחרת לגמרי: זירת התודעה, ההשפעה והלגיטימציה. הוא קורא לה “החזית השמינית”, חזית שאינה נראית לעין, אך לפיו היא המסוכנת מכולן. חזית שבה, כך הוא טוען, ישראל מפסידה.
הסברה היא התנצלות
עד לפני חודשים ספורים היה שמו של שגיב אסולין מוכר למעטים. רוב חייו הבוגרים עברו הרחק מאור הזרקורים, בשירות ארוך במערכת הביטחון. הוא עסק באיומים אסטרטגיים, ובראשם איראן, מתוך הבנה שמלחמות אינן מוכרעות ביום שבו נפתחת האש אלא שנים רבות קודם לכן, בתהליכים שקטים, סיזיפיים, לעיתים בלתי נראים.
את תפקידו הרשמי במוסד סיים אסולין לאחרונה. בחודשים שקדמו לכך כבר שימש חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, כבמעין תקופת מעבר, "צינון" כהגדרתו. מה שקרה מאז הפתיע גם אותו. בתוך זמן קצר הפך אסולין לדמות קבועה בפאנלים, באולפנים ובשיח הציבורי. לא כפרשן ביטחוני קלאסי, אלא כמי שמנסה לשכנע שישראל עלולה לנצח בשדה הקרב ולהפסיד במערכה אחרת.
בחזית השמינית, כהגדרתו, מתנהלת מלחמה בשטח התודעה: רשתות חברתיות, קמפוסים, כלכלה, דיפלומטיה רכה, עיצוב דעת קהל והשפעה על מקבלי החלטות. “זו מלחמה נגד מדינת ישראל, נגד הציונות ונגד העולם המערבי בכלל", הוא אומר. "ובתוך זה גם נגד יהדות התפוצות".
הטענה המרכזית של אסולין פשוטה, כמעט טכנית: מה שלא מוגדר כאיום לא זוכה למענה. מתוך האבחנה הזו נולדה היוזמה השאפתנית של אסולין: הקונגרס הציוני הלא־יהודי הראשון. מהלך שהוא עצמו מגדיר כחריג, כמעט אנומלי, בנוף הפוליטי־אידיאולוגי של השנים האחרונות.
הקונגרס, שאותו הקים עם שותפים אמריקאים וישראלים, מבקש לעשות דבר שלא נעשה מאז ימי בזל – לארגן את בעלי הברית של הציונות, הפעם לא יהודים, לכוח מתואם. מנהיגים נוצרים אוונגליסטים, אנשי תרבות, מובילי דעת קהל ואנשי ציבור אמריקאים, המייצגים קהלים של מאות מיליונים, מתכנסים סביב תפיסה אחת: ישראל היא קו החזית של המערב.
אסולין אינו מתיימר להציע פתרון קסם. הוא מציע שינוי פרדיגמה: מעבר מחשיבה צבאית טקטית לחשיבה אזרחית אסטרטגית, שמבינה שהמאבק על ישראל מתנהל הרבה מעבר לגבולותיה.
"הטעות החוזרת שלנו היא ההתמקדות בניסיון לגייס את העולם למאבק באנטישמיות, במקום להבין שאנחנו חלק מעימות כולל, מתקפה אידיאולוגית ותרבותית שמכוונת נגד המערב כולו מצד גורמים אסלאמיים רדיקליים ומצד תנועות פרוגרסיביות קיצוניות".
אסולין מתריע שישראל ניצבת כיום בפני קריסה חסרת תקדים של התמיכה בה. אין לגיטימציה לישראל, ליהדות או לציונות, שנעשתה מילת גנאי. וכל זה, בעיניו, תוצאה של קמפיין השפעה רחב היקף שבו הושקעו מיליארדים. לשאלה אם ישראל הייתה ערוכה נפשית לאובדן הלגיטימציה הבין-לאומית, אסולין משיב בשלילה מוחלטת.
לדבריו, הן הציבור והן ההנהגה הופתעו מעומק השנאה ומהפער בין זוועות הטבח ובין התגובה העולמית. לדבריו, 7 באוקטובר היה הניצוץ, ובמקום הזדהות עם הקורבן נחשפה עוינות חריפה, לא רק בעולם הערבי הקיצוני אלא דווקא במערב.
אסולין מדגיש בעיקר את הסכנה של אובדן התמיכה בקרב הימין האמריקאי: “אף אחד לא חזה את מה שקורה היום בארצות הברית, את פניית הפרסה של הימין, את הכוחות שפועלים שם בעומק. זה לא היה על הרדאר”.
המלחמה האיראנית
הוא מוסיף שאם מבינים שמדובר בגל אנטי־מערבי כולל, נדרש שינוי תפיסתי עמוק: זה כבר לא מאבק יהודי, אלא מאבק מערבי.
במשך שנים, אומר אסולין, השיח בישראל ובמערב התמקד באיום האיראני דרך פריזמה צרה יחסית: גרעין, טילים, שלוחות צבאיות. אלא שבעיניו זו החמצה אסטרטגית. איראן, הוא טוען, מנהלת מלחמה ארוכת טווח, סבלנית, שמכוונת אל התודעה המערבית.
לסיכום אומר אסולין, “אנחנו יכולים לנצח בכל החזיתות הפיזיות, אבל אם ימוטטו אותנו מבפנים, אם ינצחו את היהדות, את הציונות ואת מהות מדינת ישראל דרך הפגיעה בעולמות התודעה וההשפעה, זה כבר לא משנה כמה ננצח מבחוץ. ובמידה מסוימת, 7 באוקטובר הציב מראה בפני מדינת ישראל והעם היהודי, כי הוא חשף את התוכנית הזו”.
התרעות פיקוד העורף