שם היא התחילה לכתוב, והמשיכה לכל אורך השנה, בדמעות, בכאב, בתקווה, בגאווה עצומה. לקח לה שנתיים לצרף את הפרקים למסמך שלם. אבל ההחלטה להפוך אותו לספר נפלה לפני כמה חודשים, כשישבה בבית קפה עם קצינת הנפגעים. "היא אמרה לי, טוב, גלית, הגיע הזמן לחתום לבן הקטן שלך אדר שעומד להתגייס", היא מספרת. "וזו הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לרעוד. כי הפעם הייתי מוכנה לחתום על גזר דין מסוים שידעתי שיכול להתקיים. מזל שאני מאמינה שאלוהים יהיה איתו ואלוהים יחליט. וחתמתי לו לשירות קרבי בצנחנים".
"אין פה שאלה של מה אני רוצה, יש עניין של מה צריך. כמו שחתמתי לשאר הבנים שלי, גם הפעם חתמתי על זכותנו במדינה הזאת. זה בדיוק מה שאריאל היה עושה לו היה במקומי. גבורת ההורים שחותמים לעוד בן ולעוד בת שמיוחסת לי ולשכמותי ולאבא של אריאל שהוא גם אח שכול, לא נכונה, היא אגדה אורבנית. הגבורה היא של הבנים. אני יכולה לספר על שיחת הטלפון שהתקבלה משביט אחרי שהוא נפצע, אחרי שאחיו נהרג וחברים שלו נהרגו, ודווקא הוא, ילד טוב עם חיוך תמידי, היה מאוד ברור בשיחה שלנו: או שאת חותמת על המשך השירות הקרבי שלי, או שאני נוסע להודו ולא תשמעי ממני. הגבורה היא לא שלי, היא של החיילים, של הדנ"א הישראלי".
אנחנו נפגשות על חוף בת גלים בחיפה. הים בתכול טורקיז, לרגע זורם ומשנהו נשבר בפראות, אל הצוק. גם גלית כמו הגל, רגע נינוחה, מאופקת, ומשנהו סוערת באלף קמ"ש. את הסערה הזו העבירה לספר שרואה אור השבוע, "בראי אריאל - השכול שמתחת למייק־אפ" (בהוצאת אופיר ביכורים). זהו מסמך אישי, חשוף וכואב של אם שכולה הכותבת על בנה, רס"ן אריאל בן משה הי"ד, שנפל ב־7 באוקטובר בקרב גבורה בקיבוץ רעים והותיר אחריו הורים, רעיה וחמישה אחים. "לכתוב אותו זה לחיות אותו", היא אומרת בפשטות. אבל הספר הוא גם עליה עצמה, ובשל היותה גלויה ובלתי מתפשרת, הוא מתאר את החיים שמתחת לאיפור: חיכוכים ומורכבות אישית, צדדים פחות יפים שנלווים לחוויית האובדן, התמודדות כואבת עם התפרקות התא המשפחתי והמאבק העיקש על שימורו בצורתו החדשה.
בתחילה זה היה רק כדפי הנצחה לאריאל, צורך אישי דרך פוסטים באינסטגרם. "כשאריאל התגייס, אחרי שהיה שלוש שנים בפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה, שאלתי אותו איזה ספר לקנות לו כי הוא היה תולעת ספרים. אריאל ביקש את ‘מכתבי יוני', ספר אייקוני על גיבור ישראל יוני נתניהו, אז כשהגיע הזמן, החלטתי שהכתיבה שלי תהיה ברוחו וצלמו".
"אני לא מפחדת מכלום. קצין העיר כבר דפק לי בדלת".
אחד הפרקים המורכבים בספר של ולדמן הוא על כלתה יובל נשיא, אלמנת אריאל שנושאת את זכרו של אריאל אבל ממשיכה בחייה מתוך אהבה. נשיא, מורה ליוגה, מנהלת כיום זוגיות חדשה עם קול קונינסקי, בנו של ראש עיריית כרמיאל. שמו של הפרק "רות ונעמי". "לא בחרתי להיות נעמי", היא כותבת, "אני לא אוהבת את השם הזה. הוא גם לא מתאים לי".
"זה חלק שיש בו כעס וברכה. כי נתתי את ברכתי ליובל, אבל עלבון המתים עדיין שולט בי. זה לא זבנג וגמרנו. אני יודעת שיהיו עוד דברים בהמשך, הצעת נישואים, חתונה, רשתות חברתיות, אני הולכת לשמוע על זה בלי סוף. אז כן, נתתי את ברכתי, אם נעמי לא הייתה משחררת את כלתה רות, שושלת דוד לא הייתה מתקיימת. אני מקבלת את זה. אבל באיזשהו מקום אני אולי מקנאה, בשם אריאל. אני לא מגלה גדולה כמו הורים אחרים שמברכים ומעצימים את הכלות והחתנים האלמנים שמתחתנים מחדש".
"לאריאל וליובל הייתה אהבה כמו וולט דיסני. עשר שנים הם היו ביחד ונשואים שנה וחצי. שניהם מבית הגידול של הריאלי חיפה. אז לראות אותה עכשיו עם מישהו שלא דומה בשום צורה ואופן לאריאל זה קשה. גם כי הוא לא משתווה, ופה אני מדברת כאמא, וגם כי היא לא בחרה את זה. הם לא היו זוג שהחליט להיפרד. זה רות ונעמי 2023. תביני, אני רגילה לחייג אליה, יובל מה עם אריאל, ספרי לי מה איתו, אכל? שתה? עד היום אני לא קונה דברים שהם אהבו לאכול ביחד, אז קשה לי לראות היום מישהו שהוא לא אריאל במקומו. הרב של חב"ד במעלות הסביר לי שמתחת לכיסא הכבוד מתכנסים כל גיבורי ישראל ושם לא חשים קנאה. הוא אמר לי, אריאל היה רוצה שהיא תמשיך. זה משפט שאני שומעת המון: אריאל היה חושב, אריאל היה רוצה, ואני אומרת, קיבינימט, אם היה לו כל כך הרבה מה להגיד, שיקום".
"לא. זה שאני אמא שלו לא אומר שאני יכולה לדברר אותו בכל נושא. אבל כן, זה מפריע לי כי אריאל היה אחד. אני לא רואה את עצמי מגיעה לחתונה של יובל, אבל אני כן נותנת לה את ברכת הדרך, ואני חושבת שבני הזוג של כל האלמנות צריכים להבין שהם נכנסים לטריו".
"להגיד ששמעתי על זה בצורה נכונה, כמו שצריך? לא. אנחנו מדינה קטנה שהיא פטפטת גדולה. לפני שיובל סיפרה, התקשר אליי מישהו ואמר, יש ליובל מישהו חדש, ראו אותם באזור המרכז. שתקתי, ואז החבר אמר, מה, זה לא טבעי? ואני אמרתי, זה לא טבעי שאשמע על זה ממך ומתי הפכת להיות רכילאית העיר".
"איזה דיברתי, היה פיצוץ. כי בבית אצלנו יש חמישה אחים שגם ככה הרגישו מאוד לא נוח, כי הפכנו לפרסומת לשכול והעיניים עלינו, ובכל מקום עוצרים אותך, וזה פיקנטי בפה של האנשים. בגלל שלא רצינו להפוך את אריאל לצהוב, אז שתקנו ולא התראיינו על זה. והרי יובל תמיד הייתה הנסיכה, הבובה הראשונה, כי לא היו לי בנות, ואפילו לאריאל קראתי על שם בת הים הקטנה. וצריך להבין שמדובר בבחורה רוחניקית, מורה ליוגה, לא מתלהמת".
"כן. אני טיפוס שמנוהל מאגו. אני יודעת לכעוס מאפס למאתיים, ואריאל הוא הבן שלי לפני שהוא הבעל שלה. ואני נהגתי בו כמעשה רבקה, אז כשאני כועסת לא כדאי להיות לידי. אז כן, היה פיצוץ. יובל הזמינה אותי למסעדה, ואמרה לי שיש לה מישהו. זה היה כבר אחרי שנה ומשהו מהנפילה של אריאל. ואני, כשאני מול יובל, אני נמסה. ולא ידעתי כמה זמן לפני, לא ידעתי את כל הפרטים ולא נתתי לעצמי לשאול דברים כדי לא לשמוע תשובות. זה מין מנגנון כזה. באותו רגע לא כעסתי עליה. הכעס בא אחר כך".
"היה פיצוץ. וואי וואי. אמרתי דברים קשים מאוד. גם כתבתי לה דברים קשים קשים קשים, כמו שרק אני יודעת. ולא רק לה, גם למשפחה שלה. היה שם בעיקר עלבון, והייתה התגוננות ואחר כך היה נתק, אבל ייאמר לזכותה של יובל שהיא התעקשה עליי והתעקשה להמשיך את הקשר בינינו".
"כן. להפך. למדתי שאפשר לקבל את הבחירה של הבן שלך ולאהוב אותה ואפשר להתאהב בבן אדם גם כשבן הזוג שלו איננו. אין הוראות יצרן לאמהות ואבות שכולים, ליתומים ולאלמנות. אז לא הייתה הכנה מוקדמת, אבל יובל סיפרה וגם הפגישה אותי עם בן הזוג. ואני לומדת להתנהל בין כעס לגעגוע לאהבה והכל בסדר. אנחנו אנושיים. למדתי להכיר עוד צדדים שלא הכרתי לפני כן, והיום אנחנו אחרות והקשר נקי מרעשי רקע. אני לא יודעת כמה זה יחזיק מים, כי היא תמשיך, כמו כל אלמנה אחרת, וזה בסדר, אבל לי לא יהיה עוד אריאל. אז יש פה תהום שהיא לא באשמת אף אחד. אנחנו משמרות סוג של קשר, כי יובל חלק ממנו והוא מאוד אהב אותה. מאוד. היא הייתה התינוקת שלו, ככה הוא קרא לה. אז כשאני מתנתקת מכל המשכיות חייה ואנחנו נמצאות ביחד, זו יובל שלי".
"אני נגד, חד־משמעית. בני אריאל לא השאיר הוראה כזאת. הוא רצה להיות אבא, ואם יובל הייתה בהיריון אז השמיים והירח היו אצלה. אבל אני חושבת שלא נכון להמשך הדרך שלה ולא נכון לילד שיגדל רק על תמונות ולא באמת יחווה את אבא שלו. אני בת חורגת לאלוהים שגדלה אצל אמא חורגת. יש לי טראומה מהורים חורגים וגם לכן אני נגד. אריאל היה יחיד בדורו, הוא לא השאיר יתומים אחריו. פה ניתנה הבחירה ולכן אני מתנגדת".
רס"ן אריאל בן משה ז״ל גדל במשפחה ציונית שורשית שלימדה אותו מסירות וגבורה, התמדה ונחישות, אהבת הארץ וחיבור עמוק לצה"ל. דודו, סמל אמיר בן משה, נפל במלחמת יום הכיפורים. בן דודו, סמל ראשון אשל אמיר בן משה, נפל במלחמת לבנון הראשונה. "הוא היה הזרקור של הבית", אומרת אמו, "הייתה לו הילה". כבר בגיל צעיר היה מוביל חברתי שדיבר על ערכים ושליחות ואהב ספורט ומחנאות וכמעט בכל תחום נחשב למצטיין. כשסיים את לימודיו בתיכון הריאלי כמצטיין המחזור, התגייס והוצב בחיל הרגלים במסלול ייעודי לקצונה.
לאחר שסיים את תפקידו בגדוד, עבר לפקד בבה"ד 1 על "גפן" - ההשלמה החילית של זרוע היבשה לקציני חי"ר. בתפקידו זה קיבל את אות מצטיין הרמטכ"ל, אות ההצטיינות הגבוה ביותר למשרתי הקבע בצה"ל. בהמשך מונה למפקד סיירת הצנחנים (פלס"ר 35) וגם שם קיבל תעודת הוקרה אישית ממפקד אוגדת איו"ש על תפקוד הפלס"ר ועל חתירה למגע בפעילות מבצעית. "כשאני שומעת את הריקושטים היום שאריאל היה מצטיין פה ומצטיין שם, אני אומרת שהוא היה מפקד טוב בגלל שהוא ידע להגיד ‘אחריי'", אומרת אמו. "מפקד טוב לא צריך לתת פקודה אלא דוגמה אישית".
"הוא היה הנבחר וגם ידע את זה ולא אהב את זה. הוא היה צועק עליי, אני לא מושלם, ולהיות כל הזמן מצטיין גורם לי למתח. הוא אמר לי, את חייבת להוריד את רף הציפיות. אבל הוא באמת היה הילד הנבחר. הוא לא בכה כשהוא נולד וגם לא כשהוא גסס. את זה אני יודעת מהתחקיר. ידעתי שהוא למשמרת, רק לא חשבתי שזה יהיה כל כך מוקדם. הוא היה צריך להיות הרמטכ"ל".
"שתו הרבה מים, אבל לימים ההילה הזו שלו כבר לא הייתה שקופה וכולם הלכו בעקבותיו. הוא היה דמות להערצה גם בבית וגם במשפחה המורחבת. הייתה בו מנהיגות שקטה".
אריאל נפצע כבר בתחילת הקרב בקיבוץ, אבל סירב להתפנות והמשיך לפקד על לוחמיו ולהילחם בראשם. בכל אותו יום עברו וטיהרו בית אחר בית. לוחמים שהשתתפו בקרבות הטיהור תיארו את הפיקוד והלחימה של אריאל כ"סיטואציות הרואיות בצורה שאי אפשר אפילו לדמיין". כך למשל, במהלך הקרב התנדב לשמש פיתיון למחבלים ולמשוך את האש לעברו כדי לחשוף את מיקומם.
בלילה הגיעו לבית האחרון בקיבוץ רעים. הם ידעו שיש בו מחבלים והתארגנו כדי לפוצץ אותו על יושביו. אלא שאז הגיע מידע על ילד שמסתתר בתוך הממ"ד שהיה בבית. כדי לנסות להצילו, אריאל החליט להסתכן ולפרוץ רגלית פנימה. כלבן היחידה, שהיה אמור להיכנס ראשון, נפצע ברגלו וכלבו לא הסכים להיכנס לבית בלעדיו. לסגנו היה מעצור בנשק ואריאל תפס את מקומו, פרץ פנימה ונפגע מכדור שחדר אל מתחת לאפוד הקרמי. הוא הועבר, בהכרה, לעמדת פינוי הפצועים, והספיק לצפות בחייליו משלימים את המשימה ומצילים את הילד. עד לרגע פינויו נותר בעמדת הפיקוד אך פציעתו הייתה אנושה ובהגיעו למרכז הרפואי סורוקה שבבאר שבע נקבע מותו בקרב גבורה.
"תחושת הפספוס נוראה, כי אריאל רצה להיות אבא וכדור אחד קטע אותו", דומעת אמו. "1.87 מטר גובה וכדור אחד. אבל, ופה יש אבל גדול, הוא בחר ואני מכבדת את הבחירה של הבנים שלי על זכותנו פה ועל הידיעה שיש מחיר לאדמה".
כמה שעות לאחר מכן נפצע אחיו שביט. "קצין העיר הגיע אליי פעמיים באותו היום, ואז כבר האמבולנס נכנס לתמונה. אז כבר צרחתי שאני לא מרים פרץ. ביקשתי לדבר עם מנהל חדר מיון סורוקה. הוא עלה על הקו. ואז נתנו לי גם את שביט, שהיה תחת משככי כאבים, וכששמעתי אותו נרגעתי. פגשתי אותו רק בהלוויה על קברו של אריאל. הביאו אותו מבית החולים כשהוא חבוש וכשהוא לא רק אח שכול אלא גם חבר שכול, כי הוא קיבל את הבשורה על דקל סוויסה הי"ד".
לפני הקבורה נפרדו מאריאל. "זיהינו אותו בבית הלוויות בחיפה", אומרת האם וקולה השלו מכסה על זעקה גדולה. "הוא היה יפה. לא חולל. לא נחטף. שכב קפוא בארון שאין בו בגדים אלא רק מדים. רציתי לזהות אותו לא רק בגלל הנשיקה האחרונה אלא בגלל שכבר הבנתי שאנחנו בכאוס כזה שאפילו ספילברג לא יכול היה לחזות ופחדתי מזיהוי מוטעה. אני זוכרת שלחשתי לאריאל, תנוח, יש למי להעביר את המקל".
"בהלוויה הרגשתי כאילו אריאל נכנס בתוכי. אני זוכרת שבסופה צעקתי על כל הקצינים שהיו שם, לא לבכות. כי הפחד שלי היה שמישהו ירים אייפון ויצלם, ולא הייתי מוכנה שאויבי ישראל יראו את מפקדי צה"ל ואת האחים של אריאל ואותי בוכים. הייתי מאוד מודעת בהלוויה, בלי כדורים ובלי חומרי הרגעה. הכאב שלי היה גם הגאווה שלי. אני בוכה ביומיום, אבל בתוך עמי ובביתי, לא מול אויבי ישראל".
לכל אורך השבעה ובמקביל אליה הייתה המשפחה לצד מיטתו של שביט הפצוע. "אני חושבת שהמאמץ להחלמתו שם את נפילתו של אריאל בהולד, כי כולם היו בניי והיו גם שאר האחים, ניתאי שהגיע מחו"ל ולירון הבכור שרצה שההלוויה תהיה כמה שיותר מוקדם מפאת הלנת המת, והיה גם אדר, רק בן 16, שילדות רגילה כבר לא תהיה לו וגם האבא שלהם שהתפרק. הייתי צריכה להתחלק לכל כך הרבה בני משפחה שזה קצת הגן עליי מההלם הראשון".
"אמא לא מכירה את הילד שלה יותר מכל אחד אחר. זו הטעות שלנו, האמהות. אנחנו חושבות שאנחנו מכירות אותם הכי טוב. ואנחנו באמת מכירות את הסירחון של הגרביים, את התעודות, את הקורנפלקס שהם אוהבים לאכול בבוקר, את המצעים שהם לא מאותו הסט. אבל אנחנו לא יודעות איך הם בצבא, עם החברים ובת הזוג, אנחנו לא באמת יודעות איך הם בכדורסל ובטיולים ובכלל עם עצמם והעולם. אני שומעת המון זוויות על אריאל שלא הכרתי. לפעמים אני צריכה יומיים אחר כך כדי לעכל".
"ידעתי עד כמה היה הנבחר, האחד, המיוחד, הערכי, הרמטכ"ל לו היה ממשיך לחיות. ידעתי שהוא היה נערץ ומצטיין אבל שהוא גם היה מקלל. ואני לא שמעתי אותו מקלל מעולם. ידעתי שהוא שומע רק את השירים של שלמה ארצי ואז אמרו, הוא מת על עומר אדם. אנחנו מכירות את הילדים שלנו עד גיל מסוים ואחר כך מאמינות לסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו. זה לגבי החיים. ולגבי המוות, אם למות, אז רק ככה. כשהוא חייל שהבין שזכות אבות והמדינה היא שלנו. אריאל אמר בכניסתו לתפקיד מפקד סיירת צנחנים שגובה צמרות העצים שהם המדינה נמדד בעומק השורשים שהם הנופלים על תקומתה. ושאנחנו ארץ זבת חלב ודבש ודם. והפעם זה הדם שלו".
ולדמן לא מחפשת אשמה או גיליוטינות. אבל היא בעד הקמת ועדת חקירה. "מצידי שיקראו לה ועדת חקירה נפוליאונית, רק שיהיו בה אנשי מקצוע ישרי לב שלא מחפשים אשמים אלא רוצים ללמוד כדי לתקן".
"אנשים הולכים עם מתים בלב. אני מקבלת כל דעה של משפחה שכולה בכבוד ובהכנעה, אבל כשלעצמי, כאם לקצינים וחיילים במערכת, אני מבינה שלאף אחד לא הייתה כוונת זדון. ב־7 באוקטובר לא הייתה הפקרה. היה כישלון. צורב. נוראי. אחרי 7 באוקטובר הייתה דחיינות, ובוואקום כזה נכנסות קונספירציות. עכשיו יש אחת, מזעזעת, של בגידה מבפנים באמצעות הדלפה. לעניות דעתי לא היה כדבר הזה. לא בדרג המדיני, לא בשב"כ ובטח לא במשטרה ובצה"ל".
"לא. אין כתב אישום ואף אחד לא היה זבוב על הקיר בכדי לטעון את זה".
"אני חתומה על מכתב המשפחות מהציונות הדתית שדורשות גיוס מכל שכבות העם. אני חושבת שרוח השטריימל של ההנהגה החרדית מבולבלת. אם נלך לתנ"ך, מיואב לאבנר לגדעון ליפתח ולדבורה הנביאה, אם נלך למלחמת העצמאות, מגדוד טוביה החרדי ועד לגדוד החשמונאים במלחמת חרבות ברזל. אין פה מה רוצים אלא מה צריך. לבד מעילויים שצריכים ללמד זכות על עם ישראל, ואמונתם דרכם, כל השאר צריכים לקחת חלק בין אם בגיוס לצבא ובין אם בשירות לאומי, כי זו שעתה של ישראל והצורך שלה. בנושא הזה אין פשרות".
"זה מה שיקרה אם לא תתגייסו".
היא מתגוררת במעלות למעלה מ־30 שנה, ובשנתיים האחרונות לומדת לחיות מחדש בעזרת עשייה והנצחה. היא מעבירה הרצאות ועוסקת בהסברה בארץ ובעולם. "משרד הביטחון ומדינת ישראל עוטפים במידה בלתי רגילה", היא אומרת. "הם באמת נותנים מעל ומעבר. לאחרונה הייתי איתם במשלחת צה"ל לפולין. בכניסה למחנה ההשמדה בירקנאו עמדו שורד שואה ו־70 חיילים צעירים על מדים. זה היה מרגש ומחזק".
"הם מאוד הפתיעו אותי. כולם חזרו לעשייה, ללימודים, וכולם ממשיכים בהנצחה ומרימים את הראש. אני שואבת מהם כוח וגם מהכלות שלי ומבנות הזוג יובל, אדל וזוהר. יש גם את התינוקות שקרויים על שמו של אריאל. מבחינתי זאת גם נקמה וגם הנצחה. אז כן, הגעגוע נוכח בכל מקום. אני חוזרת הביתה למעלות, והתמונות של אריאל מסתכלות עליי מכל זווית ופינה, מזכירות ומכאיבות. אבל לומדים לחיות עם זה. קורן, בני השלישי, הציע נישואים לבחירת ליבו אדל בחודש ה־11 לנפילתו של אריאל. זה היה קשוח. הגענו לחתונה ישירות מביתו של גיבור ישראל ארז שגיא שנהרג בצוק איתן והיום אריאל קבור לצידו. ושם, בחופה, באמת ראו אותי בלי מייק־אפ מרוב דמעות. האחים בירכו, ובראשם בני הבכור לירון, חתן התנ"ך העולמי. אז כן, אני אומרת תודה לאלוהים שיש לי אותם, ושאריאל חי חיים מלאים, ידע שהוא מוערך, זכה להתחתן, לאהוב ולהיות נאהב".
"אמא, כפרה עלייך, את מביכה אותי".
התרעות פיקוד העורף