מחר (שישי), ארבע שנים אחרי האירוע הדרמטי, ישודר סרטו של שלמור, "חי פעמיים – סיפורו של מתן בלו", מיד אחרי "אולפן שישי" בקשת 12.
המצלמה כגורם מדרבן
השניים הכירו לפני כמה שנים, כששלמור (42) התמודד עם פריצת דיסק "איומה ומרסקת". "זו הייתה תקופה קשה מאוד עבורי", הוא מספר. "הייתי עסוק בלגרור את הרגל או בלשבת בבית ולעסוק במה שנהיה התחביב החדש שלי, אכילה. זה היה מדכא מאוד. באחד הימים הלכתי עם אשתי לשעבר ועם הבת שלנו למסעדה, והילדה התרוצצה בין השולחנות".
"חיפשתי אותה בעיניים וקלטתי שהיא משוחחת עם גבר מזוקן שנראה לי מוכר. הוא היה שקוע כולו בשיחה איתה. אחרי כמה דקות הגבר ניגש איתה אלינו והציג את עצמו. הוא זיהה שאני כאוב וקצת שמנמן ואמר לי, 'בוא אליי, תתאמן איתי'. בזכות החיוך שלו, בזכות הכריזמה, התייצבתי כמה ימים אחר כך במה שמתן מכנה 'היכל האימונים' שלו".
"אחרי שנים שבהן זגזגתי בין ריצות לחדר הכושר, הכרתי את השיטה שלו, שמשלבת בין אימונים פונקציונליים להתעמלות קרקע, ועם הזמן הגוף שלי התחזק והתחטב. נהיינו חברים קרובים, וכשחיי עברו טלטלה, כשהתגרשתי, הוא היה שם. ברגעים האלה, של שיברון הלב, מתן התייצב במלוא קומתו הזקופה ואמר לי, 'אני איתך'. הוא לא נתן לי להיות לבד, ונפשי נקשרה בנפשו. מתן שינה את חיי – הוא הפך אותי מגבר רופס וכאוב לאדם בעל גב חזק ונפש חזקה".
בלו עבר את אירוע הלב בזמן שחגג את ירח הדבש שלו בארצות הברית. שלמור נזכר: "אני יושב במערכת ומקבל טלפון מניצן, בת זוגו של מתן. היא אומרת לי שמתן נפל בחדר הכושר ושזה כנראה אירוע לב, ואני מרגיש איך הדם אוזל לי מהגוף. בשניות הראשונות המחשבה שלי היא 'או.קיי, אבל זה מתן. הוא חזק. קצת בית חולים והכל יהיה בסדר'".
"אבל היא ממשיכה לדבר ולספר שהוא מורדם ומונשם, לאחר שבמשך דקות ארוכות לא הגיע חמצן למוח שלו. כמי שסיקר מאות אסונות אני מתחיל להבין שיש מצב שאפילו הגוף החזק הזה של מתן יוכרע. ההבנה שמחלחלת מפילה אותי. עוברים כמה ימים, והוא חי, כי מתן הוא לא מאלה שמוכנים לוותר, ואז התקשרתי להוריו וביקשתי שיצלמו הכל בטלפון".
"הרבה פעמים, דווקא כשהמצלמה הגדולה לא בסביבה, יוצאים הדברים הגדולים, מתקבלים התיעודים הכי יפים. אנחנו ליווינו את מתן במשך ארבע שנים. היינו שם כשהוא התעורר מהקומה, זה דבר מדהים. המסר שהיה חשוב לי להעביר בסרט הזה הוא שהאהבה מנצחת הכל. בזכות הגיבוי המשפחתי, בזכות שני אחיו שתומכים בו והוריו שלא זזים ממנו, ואף ש־70% מהמוח שלו הלכו – מתן מגיע לתפקוד מלא".
"השיפור וההתקדמות במצבו הם יומיומיים, גם בזכות המצוינות שמאפיינת את המשפחה הזאת והכלל שלהם, של לתת 100% מאמץ – באימוני הספורט, וגם עכשיו, בשיקום".
"ביצירת הפרויקטים התיעודיים האלה יש משמעות מיוחדת", אומר שלמור. "יש לזה תפקיד עיתונאי ותפקיד אנושי. זה סיפור טוב: אדם שחווה קושי ומוכן לחשוף את ההתמודדות מול המצלמה ולאפשר לצופים לראות דמות עגולה, מעניינת. זו טלוויזיה טובה. מעבר לזה, המצלמה, כך גיליתי, היא גורם מדרבן".
"כשפצועים יודעים שמסתכלים עליהם, שמתעדים אותם – הם מתאמצים הרבה יותר למען השיקום שלהם. הם חזקים יותר באימונים שהם נדרשים לעשות. אני מרגיש שיש לי פה תפקיד של מישהו שיכול לעזור, ומרגש להיות בפוזיציה הזאת. אני אף פעם לא מצליח להיות רק עיתונאי, אני עובד תמיד מהלב".
זה תקף, הוא מעיד, גם בפרויקטים תיעודיים אחרים שיצר לאורך השנים, בהם "ההומלסים", "ארץ הגבעות" ו"גדר חיה". שלמור מצטרף למושאי התיעוד שלו לתקופות זמן ארוכות במושגים עיתונאיים, חי איתם את חיי היומיום שלהם, מתחבר אליהם, לפעמים אפילו נקשר ממש.
"אני זוכר שכשהייתי במאחז לטובת הסרט על נערי הגבעות, רכבתי כמוהם על חמור ושכבתי על האדמה פשוט כי היה חם כל כך. הסתכלתי עליהם מנמנמים ואמרתי לעצמי, 'איזה מזל שאלה החיים שלי, שיש לי הזדמנות לחוות חיים שרחוקים כל כך ממני'".
"כשחייתי עם הומלסים עשיתי איתם הכל, כולל לשתות איתם אלכוהול, אבל הקפדתי על גבול אחד – לא אכלתי איתם בבתי התמחוי, לא רציתי לאכול אוכל שמיועד לאנשים שבאמת צריכים אותו. גיליתי שהכי קל להיכנס לקהילת ההומלסים. הם רק רוצים שמישהו יישיר אליהם מבט וישאל מה שלומם. עד היום אני מדבר בכל שבוע עם זוהר, שהיה הומלס והשתקם בעקבות הכתבה. הוא נגמל מהסמים ועובד כשיפוצניק, וזכיתי לברך אותו בחתונה שלו".
על אחד הסיפורים החלקיים הללו, אולי לא היחיד, שלמור מודה שהוא מתחרט: "במשך שנים סיקרתי את סוגיית מבקשי המקלט ומהגרי העבודה מאפריקה. יש לי תואר שני בלימודי אפריקה, אני מטייל הרבה ביבשת, אוהב אותה ונהנה ממנה. לכן גם הכרתי היטב את הסיפור של מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה, וכשהם הגיעו לארץ חשתי חמלה גדולה כלפיהם".
"אני חושב שכמו באמצעי תקשורת אחרים, גם אצלי הייתה איזו 'בליינד ספוט' בהקשר הזה, בעניין תושבי השכונות בדרום תל אביב, שסבלו מאוד משינוי הצביון של השכונות ומתחושה של חוסר ביטחון. מאחר שתפקיד התקשורת הוא לדאוג לחלש, ומבקשי המקלט היו החלשים יותר באותה נקודה – קצת שכחנו לדאוג לישראלים, שנפגעו מאוד. זה משהו שהולך איתי גם כיום. אני מהרהר בזה ומשתדל שזה לא יחזור".
הכי אבא
"התחלתי לחשוב איך אני יכול להביא את הסיקור שלי לגובה של פעוטה בת שנה וחצי, שיכולה להסתכל בגובה העיניים ולראות את האדם שמולה, גם כשהוא קבצן. זמן קצר לאחר מכן נעשיתי נווד והתחלתי לעשות סרטים תיעודיים".
השבוע תועדו שלמור ודדון חבוקים בהקרנת הבכורה של סרטו הדוקומנטרי על בלו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה מצא את עצמו במדורי הרכילות. "זה דבר שלא ביקשתי ולא רציתי מעולם, וזה מוזר וזה מביך אותי ואפילו מקשה עליי ומשפיע על ההתנהלות שלי", הוא אומר.
התרעות פיקוד העורף