יהוד, נזכיר, שהתה לבד לאורך התקופה. ל"דיילי מייל" היא סיפרה שהמצב היה כל כך גרוע שהיא ניסתה להתאבד מספר פעמים. "ניסיתי לסיים את זה שלוש פעמים", אמרה ארבל. "הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך. היו רגעים שחשבתי שזו הדרך היחידה לצאת מזה".
כמובן מאליו, ארבל אינה מעוניינת להיכנס לפרטים נוספים על ההתעללות הזו. אך היא מספרת כיצד הוחזקה לבדה בבידוד, מורעבת, וסבלה מהתעללות נפשית, מינית ופיזית, ושברה שתיים מצלעותיה.
דווקא ההפרדה מאהבת חייה מילאה אותה ביותר בייאוש. אולם באופן מדהים, במהלך החודשים הראשונים לשבי הצליחו בני הזוג להבריח מכתבי אהבה זה לזה לפני שהשומרים עצרו את הקשר ביניהם.
כשהשתחררה ב-30 בינואר בשנה שעברה, הידיעה שהיא משאירה אותו מאחור בעזה היא שהפחידה אותה יותר מכל מחבל. אבל אחרי שהיא טיילה ברחבי העולם במטרה להעלות מודעות לשחרורו, הוא שוחרר לבסוף ב-13 באוקטובר בשנה שעברה, ועכשיו ארבל ואריאל מפרטים כיצד אהבתם יוצאת הדופן עזרה להם לעבור 15 חודשים בגיהנום.
אריאל התייחסה לאומץ של רומי, שתיארה כיצד הותקפה על ידי שלושה גברים בשבועות הראשונים בשבי ואמרה: "מאז שחזרתי, לא יכולתי לצפות בסיפורים של ניצולים אחרים. אבל כשראיתי את הפרומו לסיפור של רומי, זה הרגיש אחרת. זה היה לי קשה - אבל בסוף, החלטתי לצפות בקטע עליה. הבנתי שמה שרומי מתארת שחוותה פעם אחת זה מה שעברתי כמעט כל יום בשבי".
"'שמתי את ידי על הפה שלה כדי לעצור את הנביחות שלה... אבל זה לא עזר'", אמרה ארבל. היא אמרה שזה הזכיר לה עדויות על השואה, כשאימהות חנקו בטעות את ילדיהן בזמן שניסו לעצור את בכייהם בזמן שהנאצים חיפשו אותם. "הם מצאו אותנו, גררו אותנו החוצה, וירו במרף מולנו. שמענו את הבכי של מרף עד שהיא מתה.
"שיגעתי אותם כששאלתי עליה", אומר אריאל ומוסיף: "רציתי לשמוע אותה. רציתי לראות אותה. והם הבינו שלא אפסיק עד שהם יתנו לי משהו". ארבל מספרת: "'בסופו של דבר הם הסכימו לתת לנו לכתוב פתקים אחד לשני, אותם הבריחו עם שליחים".
המסרים היו קצרים ועוצמתיים: "אני בסדר. אני אוהב אותך. תהיי חזקה", כתב לה. "לדעתי, זה היה ממקום שבו הם רצו להוציא מאיתנו עוד מידע מודיעיני. הם גם רצו להשתיק אותנו" אמרה ארבל.
"'זה נתן לי כוח", אריאל אמר. "זה הזכיר לי שאני לא לבד, שמישהו נלחם איתי, אפילו בשתיקה". ארבל מוסיפה: "תמיד חששתי שאריאל ינסה לברוח ולסכן את חייו. אז המכתבים האלה הרגיעו אותי.
אבל אז, כמה חודשים לאחר מכן, זה הפסיק. "הם אמרו לאריאל שאם אי פעם יזכיר את שמי שוב הם יהרגו אותו". במשך יותר משנה הם חיו בבידוד ובפחד. "כל יום קיוויתי שהוא בטוח. לא ידעתי אם הוא חי, אם הוא נפגע. הפחד הזה היה גרוע יותר מכל דבר אחר".
"לחשוב על החיים שלנו יחד - גרם לי להאחז"
"המחיר הנפשי היה מטורף. להיות נפרדת, לא לדעת אם היא בסדר... לפעמים השתגעתי. הייתי הולכת במעגלים, מכה בראש, רק כדי לשחרר את המתח", אומר אריאל. "ניסיתי לסיים את זה שלוש פעמים", ארבל אמרה. "לחשוב על אריאל, לחשוב על החיים שלנו ביחד, זה גרם לי להיאחז".
בשבי, בנוסף להתעללות, ארבל סבלה מחקירות, ניסיונות המרה לאסלאם בכפייה והרעבה, בעודה כלואה במחנות הפליטים. בתחילת דרכה היו דיונים על מכירתם או הברחתם מעזה: "הוחזקתי עם תינוק בן ארבעה חודשים. עד ששוחררתי, הוא היה בן 15 חודשים. הם נושאים סכינים מגיל שבע או שמונה", סיפרה. "שלושה ימים לפני שעזבתי, התינוק כיוון אליי אקדח. הוא שיחק איתו. הוא כיוון אותו אליי בזמן שהתחננתי לאמו שתוריד אותו".
ארבל שוחררה ראשונה, כשהיא מגיחה לבדה בתוך אספסוף מוקף במאות מחבלים. ארבל, שנראתה חיוורת ומבוהלת, אומרת שדאגה שהיא תיחטף על ידי כנופיות אחרות. "אני זוכרת שיצאתי החוצה וראיתי את ים הסרטים הירוקים האלה", היא אמרה. "הייתי האישה היחידה. המחשבות שלי ניסו לעבד - האם אני חופשייה? אבל אני עדיין מוקפת בהם?"
"'הייתי מבועתת, אבל ידעתי שאני חייבת לשרוד. חשבתיעל אריאל - הייתי חייבת לחזור אליו". בפעם הראשונה מזה שנה היא פגשה חטוף אחר, גדי מוזס. "כבר הייתי במצב של הלם". אריאל שוחרר לאחר 738 ימים בשבי.
"מאז שחזרתי, לא באמת חזרתי לחיים", אומרת ארבל. "'מה ששמר עליו היה המחשבה עליו (אריאל)", האפשרות שניפגש שוב. שאולי עדיין יהיו לנו חיים משותפים".
"אם אני אברח - מה יעשו להם?"
בריאיון לחדשות 12, סיפרו השניים כי שניהם נחטפו והוחזקו בעזה על ידי הג'יהאד האיסלאמי, יחד עם המחבלים של ארגון הטרור "ועדות ההתנגדות". ארבל מוחזקת בבית אחד, אריאל נלקח בשלב הראשון לבית מגורים ומשם הוא מועבר ומוחזק בחלל הנמצא בתקרה כפולה של חנות. מקום קטן וצר, שאי-אפשר אפילו לעמוד בו.
"הייתי שם איזה שלושה וחצי חודשים, מכופף כל הזמן, כשעכברים הולכים מסביבך, מקקים, ואתה יושב על מזרן כל היום. החלונות סגורים, הדלת סגורה כל היום", מספר אריאל. "מרוב החום, אין לך אוויר אפילו לנשום. אפילו שאתה לא מתחת לאדמה, אין לך אוויר. אתה מרגיש מחנק, חום כל-כך עז שאתה מזיע 24/7 במשך חודשים. אתה מלוכלך, יוצא לך שחור מהעור, פריחה על הגוף, מכף רגל ועד ראש" - כך אמר לחדשות 12.
עוד ציין כי בגלל שהוא מוחזק מעל חנות בלב רחוב, הוא צריך גם כל הזמן להיות בשקט. אחרת, מאיימים השובים שלו, "נסגיר אותך לחמאס שישלחו אותך למנהרות" והוא מסביר: "אתה צריך תמיד להיות מאופק, אם תצעק, מה יהיה אחרי זה? אם לצעוק, זה לצעוק לעצמי".
כשנשאל עד כמה הצבא היה קרוב אליו, אמר: "זה הרגיש כמו קילומטר או שניים. אתה שומע את הטנקים יורים, אתה שומע קרבות ירי. יש לך את התקווה שאולי-אולי הם יגיעו. אבל אתה מאוד מפחד שאם הם יגיע, מתי תחטוף את הכדור? יש להם הוראה מלמעלה, שהדבר הראשון אם צה"ל מתקרב ואין לאן לברוח, אז כדור בראש - הראשון שמת זה החטוף".
הוא נשאל האם היו מחשבות על בריחה, וענה: "כל הזמן. כל הזמן יש מחשבות על בריחה. מה שמנע ממני את המחשבות האלה זה המחשבה שארבל בפנים, שאח שלי בפנים - אם אני אברח, מה יעשו להם?".
כעת, כשהם חופשיים, הם מתמודדים עם מאבק חדש: שיקום, לילות ללא שינה, פלאשבקים וטראומה. הם לומדים איך לחיות שוב, איך לבטוח שוב בעולם. ביתם בניר עוז איננו. אין להם לאן לחזור. אבל יש להם אחד את השני.
התרעות פיקוד העורף